מתוך מכתב לעדן, אגם-מלאווי, מלאווי

22.12.1992

עדן אח שלי גדול,
מלאווי, על שפת אגם-מלאווי הענקי (כמעט בגודל של כל ישראל). יושב במכונית של חברים, שומע מוסיקה שהקלטתי בארץ, ונזכר.
חם פה, קיץ עכשיו – הפוך מישראל. ופה העונה הגשומה היא הקיץ. לפתע את השמש הלוהטת כיסו העננים, רוח חזקה, חמה, החלה מנשבת, וללא שום אזהרה החל ניתך גשם.
פשפשתי בדבריי ומצאתי את מכתבך. קראתיו שוב ונדהמתי – זה האח הקטן שלי? לא השכלתי לגדול איתך. בעיה נפוצה אצל אחים גדולים, שהם לא מסוגלים לראות את הגדילה וההתבגרות האמיתית של אחיהם הקטנים.
והנה לפתע ממכתבך, עכשיו, כאן, כשאני לא משוחד ושקוע בראייה קדומה – ניבט אלי לפתע אדם בוגר, עמוק וחד-מחשבה, ופתאום אני קצר-רוח לחזור ולפגוש חבר חדש, את האח שלי, הקטן-גדול.

המוסיקה המתנגנת (שנהגתי לשמוע בתקופות מסוימות לפני הצבא) ואופן הכתיבה שלך מזכירים לי - טום ווידס, שאני כה אוהב, שר עכשיו בקסטה: "And it's time that you love…" , ואני מחייך לעצמי ומחבר זאת לתוכן מכתבך, שאחד הדברים הכי בולטים בו הוא הסירוב להיות מאושר. הדבקות בעצב כגורם מוסיף עומק, והחוזק שבחולשה. מוּכר, מוּכר מדי. כמוני כמוך.

אלא ש...
בשנה-וחצי האחרונות התמקדתי (אם ניתן לומר כך) בחוזק ובעומק דווקא של האושר.
"האושר הצבוע", כמו שקראת לזאת, אוצֶר בתוכו לא פחות יצירתיות ועומק, וחוזק כמובן פי כמה וכמה. יש בכוחך – מתוך השמחה וההנאה שבכל עשייה, ולוּ הפשוטה ביותר – להגיע ליצירה בריאה ושלמה בהרבה מאשר בדרך העצבות.
שלא תבין אותי לא נכון, אינני מתכחש לעצבות או מתעלם ממנה כעונה על צורך – אבל רק זאת: עונה על צורך מסוים, ולא המטרה או הדרך.

ואם נחזור לטום ווידס, אדון העליבות, אז מה עם אהבה? אין לי כבר סבלנות לדבר איתך על החברה שתהיה לך, (או שכבר יש?). יש לי כל-כך הרבה שאני רוצה לספר ולתת ולהשתתף. וגם לשמוע, כמובן. אין יפות וטהורות מן האהבות הראשונות...
וגם בזאת (אם נגלוש שוב מעט לנושא הקודם) למדתי מאהבותיי וקשריי.
קשר שמושתת על עצב – קשה ומכאיב ומרע בהרבה מאשר קשר המושתת על שמחה. במקום שהוא יפחת הרי הוא מתחזק. ואתה והקשר פורחים ומעמיקים וחוצים עוד ועוד גבולות של טוב, גבולות של ביחד, גבולות של אושר...

עדן, וודאי אתם עכשיו כבר במנוף, בבית החדש, סביבך חברה חדשה, מציאוּת חדשה שבה כבר היטבת להשתלב (אמא הלשינה), ובידך הדבר לבחור מה להיות ואיך להציג את עצמך. וכמו שאולי לפעמים אמרו לך ההורים (וזה בוודאי די הרגיז), מה שתבחר להיות, מהר מאוד, מהר מכפי שאתה מעריך – יהפוך להיות חלק ממך.
אני לא יודע אם המכתב יגיע לפניי, ואם-כן וודאי לא יהיה לך כבר זמן לענות לפני שאחזור (כן, כן. זה כבר קרוב).
אסיים בזה שקניתי לך משהו, אבל לא אגלה לך מה...

אוהב, מתגעגע וחושב וזוכר,
הרן