מתוך מכתב למשפחה, אגם מלאווי, מלאווי.  1992

22.12.1992, אגם מלאווי, קייפ מקליר

לאהובַי שלום,
שוב הזמן החמקמק המהתל ומותיר אותי נבוך לנוכח העובדה שעבר כבר חודש ימים מאז שכתבתי את מכתבי האחרון. לא שלא קרו מאז דברים. להיפך. אני כמעט בהשתלשלות רצופה שלא מותירה הרבה זמן.

את המכתב הקודם כתבתי לכם במערה בצ'ימני-מאני בזימבבווה, כשבחוץ ניתך הגשם יומיים ברציפות. אחר-כך, כשפסק, ירדנו מן ההרים. רעבים – על שום שאזל לנו האוכל במערה – אבל שמחים וספוגי חוויות הגענו ללודג' המקסים, ושם התברר שהעבודה בתור טבחים היא בישול כל היום, ובעיקר בשׂרים למיניהם.
לכן ויתרנו על הרעיון.

לאחר יומיים מנוחה במקום הקסום הזה, המשכנו בקושי רב בטרמפים לעיר הסמוכה והמגעילה מיוּטֶר, ולמחרת לאזור יפהפה בשם ווּמבה.
שם, על אחד ההרים ובין היערות, טיפחה לעצמה אישה אחת לפני שנים (כשזימבבווה עדיין היתה קולוניה בריטית בשם רודזיה), גנים בוטניים קסומים סביב לביתה. בין הצמחים הטרופיים, מתחת לגשרים קטנים, מתפתלים להם פלגי מים, עד הגיעם לאגמון קטן. על העצים (כמו ברוב אפריקה) קופצים להם קופים, ובכל מקום פורחים פרחים ססגוניים, בעיקר סביב לאגם וליד בית-התה בסגנון הקולוניאלי.
פינקנו את עצמנו שם בקפה ועוגה מצוינים. (המקום עבר לפני שנים לרשות ממשלתית) ודימינו את עצמנו כבזמנים ההם של אפריקה תחת שלטון בריטי.
ישנוּ בקמפ-סייט חמוד, ולמחרת - בטרמפ להררה הבירה.
הררה. עיר גדולה. אנחנו שנינו שונאים להגיע בטיול לערים, ולערים גדולות בפרט. אילולא חיכו לנו שם מכתבים, להם ציפינו בכיליון-עיניים, ספק אם היינו מכוונים עצמנו לשם.
פגשנו בהררה שני ישראלים, גלעד ונועה, שקנו כמונו מכונית בדרום אפריקה, (אלא שמזלם בבחירה שפר משלנו). איתם נדברנו לחצות את זמביה ולהגיע למלאווי. נאלצנו להמתין מספר ימים, כיוון שנגנב להם תיק עם כל הכסף והמסמכים והדרכונים, ובשל קשיי בירוקרטיה (וגם קצת טמטום מקומי) היה להם קשה לארגן אישורים במקום הדרכונים.
יצאנו לבסוף עם עוד זוג נוסף, עופר ומירי – כן, כן, שישה אנשים וְתיקים זה די צפוף...

עברנו ביום הראשון במקום עם מערות במים, שבשל התאורה והעומק נהיו כחולות עמוקות (משהו כמו בסחנֶה). משם המשכנו לאגם קאריבּה שבצפון זימבבווה, אגם יפהפה בין הרים. שם ישנוּ שני לילות בלא שום תקרית מיוחדת, מלבד העובדה שבלילה, מטר אחד מהאוהל שלנו, התגרד לו פיל ענק להנאתו, וקילף חצי עץ...

קאריבּה היא עיר הגבול עם זמביה, כך שלמחרת בבוקר חזרנו לזמביה שוב.
לאור ניסיוננו הקודם, שמחנו לעבור את זמביה היפה והפרימיטיבית עם אוטו. הכבישים הידועים לשמצה אמנם הפתיעו לטובה בתחילה, אולם מאוחר יותר בהחלט הצדיקו את שמם, כך שלפנות ערב, באחד מן הבורות היותר עמוקים בכביש, התפנצ'רו לנו שני גלגלים ונאלצנו לישון במוטל קטן לא הרחק.
למחרת הגענו סוף-סוף למלאווי, הישר אל לילונְגוֶוה הבירה. התארגנו שם ויצאנו ארבעתנו (בלי עופר ומירי) להרי המולאנג'י שבדרום, חולפים על-פני מלאווי היפה, על-פני שדות תה וטבק, עד שהגענו להרים.
המולאנג'י. המולאנג'י. מתוך האדמה הישרה, העשירה – מתרומם לו לפתע כך סתם, ללא אזהרה – גוש הרים זקורים, המולאנג'י.
התחלנו לטפס למחרת רק בשעות הצהריים, כיוון שעל-פי דברי המקומיים אמורה העלייה לבקתה הראשונה לקחת כשלוש שעות. מוזר, אבל לא למדנו מטעויות בעבר. "זמן אפריקה", כך אני קורא לזה: יש להכפיל את הערכים של זמן ומרחק שלהם פי כמה (בהתאם למי ששאלת ולמצבך שלך, כמובן).
העלייה יפהפייה וקשה במיוחד. לפנות ערב הגענו למעלה, עדיין מרחק כשעה מהבקתה.
הקמנו אוהלים על מצע מחטי אורנים רך. בישלנו ארוחה, ועוד לפני שגמרנו לאכול החל הגשם. גשם-קיץ של אפריקה, כבד, חם, ללא הכנה וגם ללא הפסקה.
כל הלילה ניתך הגשם בכמויות אדירות. ואנחנו באוהלנו החדש הקטן החמוד הצטופפנו אחד-אל-השני לכיוון המרכז, הרחק ככל האפשר מהיריעות הרטובות... והאוהל עמד בזה! קמנו יבשים באופן כללי, וצעדנו דרך יער שטוף, רענן, אל עבר הבקתה.

הבקתה הראשונה, בקתת עץ עם אח, ממוקמת בקצה יער ליד פלג נחל צוהל ומשקיפה אל פסגה מקומית. שומר הבקתה הדליק עצים באח. הכנו תה, התחממנו והתפנקנו מעט, ויצאנו לטיול קצר ויפה באזור, לכיוון הפסגה. מצ'ומבה (זה שם הבקתה הראשונה) המשכנו לכיוון הבקתה השנייה – ליצ'ניה שמה. הדרך – פעמים מעפילה, פעמים יורדת בתוך יער קסום או מחוצה לו, בין סלעים ושיחים. מחצית היום הלכנו בתוך ערפל מסתורי, ובשעות הצהרים הערפל התפוגג, התבהרו השמים, והנוף של הפלאטו הישר שמתחתינו נפרש למרחקים. מנקודות מסוימות ניתן היה לראות במרחקים אפילו את האגם, אגם מלאווי זרוע איים קטנים.
כשהגענו לליצ'ניה היה ברור לכולנו שבבקתה מקסימה זאת אפשר להישאר כמה ימים.

ואכן נשארנו שם יומיים, מתחממים בחום האח בשעות הגשומות ובשעות היפות של היום מטיילים בקרבת מקום לבריכה הנוצרת ממפגש נחלים, חוצים יערות סבוכים, עתירי שרכים ושורשי-אוויר.
ביום השלישי שם, התפצלנו. גלעד ונועה ששׂבעו –החליטו לרדת חזרה. נטע ואני המשכנו ליום ארוך ויפה במיוחד, לבקתה נוספת – טוצ'ילה. כל היום צעדנו במזג-אוויר יפהפה, ביערות קסומים ובנופים של מרחבי מלאווי הפרוסה תחתינו, האגם הרחוק ואִייו.
ואז, כשראינו את השלוחה של טוצ'ילה לא הרחק – החל הגשם ניתך שוב. נרטבנו, כמובן, עד כמה שרק אפשר להירטב, אבל אחרי חצי שעה בערך הגענו לבקתה.
בבוקר שלמחרת ירדנו מהרי המולאנג'י בירידה תלולה ביותר, הישר לתוך כפר קטן וידידותי – שם חיכו לנו עם האוטו נועה וגלעד.

עד כאן קטעים של גשם. מכאן - הקטע הגשום!    גלעד ונועה פינקו אותנו בביצים ותה ומנגו, כשלפתע הבחנו בגוש עננים שחור קרב. התקפלנו מהר, והתחלנו לנסוע לכיוון זומבּה, עוד אזור הררי. גוש העננים, בינתיים, הפך לַתפאורה, והגשם – למבול!


28.12.1992, ליווינגסטוניה

הפסקה של כמה ימים.
אמשיך בזומבּה. הגענו לזומבה בגשם שכמותו עוד לא ראינו באפריקה, וספק אם בכלל. מן השמים ירדו כמויות כאלה של מים שהאדמה נבצר ממנה לספוג. השלוליות בצידי הדרך הפכו לנהרות זורמים ואחר לאגמים קטנים. נוסעים לאט, בקושי רואים את הדרך, אבל באוטו חם. מזיעים.
בזומבה יש עוד שרשרת הרים כדוגמת המולאנג'י, אבל בשל הגשם שלא פסק ברציפות יומיים, החלטנו לנסוע לאגם להינפש.
המשכנו, אם כן, חולפים על פני מלאווי הספוגה, עד שהגענו לחוף בשם קייפ-מקליר – מעין לשון יבשה בתוך האגם. השמים, בינתיים, כבר התבהרו והאור התכול של לאחר השקיעה האיר על האגם ועל אי קטן ממול ואי גדול מימין.

בבוקר שלמחרת קמנו על שפת האגם היפהפה הרגוע. דייגים חתרו בסירות קנוּ קטנות, עשויות מגזע עץ אחד. נשים כבסו וניקו כלים ודגים על החוף, ונראה היה שבהחלט ניתן להירגע שם לכמה ימים, אלא שכמות התיירים שבאו לשם בשל הקריסמס (כפי שבוודאי כבר שמתם לב, יותר ויותר מילים אני כבר כותב כמו שמדברים פה – בלעז) הפרו את השלווה.
אבל על אף המהומה המקומית, שהינו שם כחמישה ימים. יום אחד שטנו בעזרת קנו שכזאת אל האי הקרוב, שם צללנו קצת – יש בין הסלעים דגים יפים כחולים, טיילנו קצת על האי, אכלנו צהרים, ושטנו לראות את עיט-הדגים מאתר מצמרתו של עץ את הדג הנבחר, פורס כנפיים וצולל אליו במהירות – צילמנו אותו עולה מן המים, מנצח, עם הדג.
ביום אחר נסענו לכפר לא הרחק, לראות הִיפּוֹאִים משתכשכים באגם (הידעתם שההיפופוטם זאת החיה שקוטלת הכי הרבה אנשים באפריקה?).

מקייפ-מקליר נסענו חזרה ללילונְגוֶוה (בדרך חלפנו בעיר בשם בלנטיר לצורך תיקונים של המכונית), חולפים שוב על-פני מלאווי, שרק מפתיעה יותר ויותר ביופייה, כך סתם, לאורך הדרך.
בלילונְגוֶוה עדיין לא חיכו לנו מכתבים מכם. התארגנו קצת ונסענו – הפעם צפונה, תחילה בדרך לחוף בשם נקָטָה-בּיי, וביום שלמחרת (אתמול) לכאן – ליווינגסטוניה. מן הכביש שלאורך האגם פונים לדרך עפר תלולה ומסובכת במיוחד, המעפילה כ-800 מ' מעל לאגם, לעיירה הקטנה והחמודה הזאת.
נוף מקסים, בית חולים מקומי בנוי לבנים אדומות בסגנון קולוניאלי, כמה בתים קטנים ובקתות.
ושקט, וגשם. בשלב כזה או אחר, בכל יום יורד במלאווי גשם. עכשיו כאן, באכסניה יפה (גם היא מלבנים אדומות בסגנון קולוניאלי – כנראה שהמקום היה בית פרטי פעם). בחוץ יורד שוב גשם, בפנים רגיעה. אני כותב, נטע שוב מציירת אותי. עכשיו היא הראתה לי את הציור. אני אוהב אותו.

הסיבה שמכתביי הם בעיקר תיאוריים, על הקורה אותנו, ופחות על הרגשות, היא שהמכתבים האלה הם בשבילי גם יומן. להזכיר לי, כשאחזור, שמות ומקומות ומעשים. ועל רגשות קשה לכתוב במכתב למשפחה כולה, באופן כללי.

אצלכם – כך הבנתי מהשיחה עם עדן, מתעכב המעבר לבית החדש. לעופי יש צרות שם בגרמניה – מקווה שזה לא חמור מדי, ושאתם לא מודאגים מדי. עכשיו חורף אצלכם, וקר. חורף ראשון בגליל.

החזרה שלנו קרבה ובאה. כנראה שאת היום-הולדת שלי כבר אחגוג אתכם...
מתגעגע אליכם, חמודים, ומקווה שכל הצרות הן קטנות יחסית, ועבירוֹת...

פסק עכשיו הגשם, מתחילים להתבהר השמים, בקרוב נצא שוב, דרך האדמה החומה-אדומה-עשירה הזאת, דרך הירוק המוחלט הזה, למפלים ומערות לא הרחק, והלאה מזה שוב לאגם, ואחר ללילונְגוֶוה, לקניה, - והביתה!          

שלום חמודים, נתראה ביום-הולדת,
                                               
שלכם אוהב,
הרן