קורות חייו

הרן נולד בשבת בבוקר, י"ז בשבט, 24.1.70, בבית-החולים יוספטל באילת.
באותו בוקר נטעו באילות שתילים לט"ו בשבט, וכך נקשר - משחר ילדותו ולאורך כל חייו - החיבור בין יום-הולדתו לראשית האביב ולנטיעות.
שישה שבועות גידלנו אותו בבית (זו הייתה פריצת-דרך, כי מקובל היה להביא את התינוקות היישר מבי"ח לבית התינוקות). כשעבר למערכת החינוך היה הרן תינוק יחיד עם מטפלת יחידה – פני פרח ז"ל – עד שהצטרף אליו לבית התינוקות נעם נהרי. מאז, ולאורך כל שנות ילדותם ונעוריהם, נטוותה בין הרן לבין נעם חברות אמיצה ומיוחדת.
מגיל שנה ועד שנכנסו לגן נדדו הרן ונעם בין הפעוטונים. מידי פעם הצטרפו ויצאו ילדים נוספים, וגם מטפלות באו והלכו. קשר מיוחד היה להרן עם איה, שהפכה גם לחברת המשפחה, והשפיעה על עולמו ברגישות, באמון ובהומור.
הלינה-המשותפת הייתה חוויה מורכבת לכולנו: הַשכּבות מתמשכות בבית-הילדים, "שומרת-לילה", פחדי-לילה – כל אלה הביאו אותנו ליזום את המהלך הארוך והמפרך של המעבר ללינה משפחתית. אבל עברו עוד כמה שנים עד שההחלטה התממשה במלואה.
במשפחה הקטנה שלנו – המרוחקת ממעגלי המשפחה הרחבה – היינו עסוקים בבנייה ובגיבוש דרכנו כהורים צעירים. העמקנו ביצירת תפיסה חינוכית, מנהגים ונורמות, שפה, שירים. בשבתות טווינו קשר עם נחלי-המדבר וההרים, חופי אילת וסיני.
"נשאתם אותי על כפיים" כתב לנו הרן לימים, בתארו את השנים האלה.

בשנה הרביעית לחייו  התחוללו שינויים גדולים בעולמו הקטן של הרן: מלחמת יום-כפור פרצה. אודי גויס לחצי שנה, וחזר הביתה ימים אחדים לפני שעופי נולדה. השתנתה מפת המשפחה, המשולש אבא-אמא-בן הפך למרובע, ובו עוד שותפה.  
מיכל שימשה במהלך המלחמה כמזכירת-הקיבוץ, והייתה צריכה לתפקד בישוב שרוב חבריו-הגברים גוייסו, והשכול פגע בו שלוש פעמים.
אל הפרידות והמצוקות האלה נוספה גם הפרידה מהפעוטון האינטימי והמעבר לגן.
החל מתקופה זו זיהינו את זרעי-הקושי, שליוו את חייו בהמשך.
בשנות הגן התפתחו הכישורים וקווי אופיו המיוחדים של הרן – הדמיון והיצירתיות, תבונת כפיו, הרגישות, העוצמה, יופיו הפנימי ויפי מראהו, הכאב, השוני. ואז גם התחיל לבוא לביטוי המרי שלו אל מול המסגרות והמחויבות.

מהגן - אל בית הספר האזורי ביטבתה. הנסיעות, התביעות הלימודיות, סדר היום המחייב, הקבוצה הגדולה – כל אלה, ביחד עם הדיסלקציה, העצימו את הקושי של הרן להשתלב במערכת.
בחברת הילדים המקומית ובקבוצת "ערבה" היו להרן חברים קרובים, אך גם במסגרת זו התקשה "להתיישר עם הקווים".

בשנים אלה גדלה המשפחה - נולדו עילם ואחריו עדן, ובהדרגה עברו כל ילדינו ללינה המשפחתית. מבית הקומתיים עברנו לגור בשכונת ה"פטיו", עם גינה, ודשא, ומרפסת, וחתולים וכלבים.  

בגיל שלוש-עשרה חגגנו את מסיבת בר-המצווה להרן, אליה הגיעו ממרחקים כל בני המשפחה.
אך שנת בר-המצווה הגבירה את קשייו בתוכו-פנימה וגם את הקונפליקטים שלו עם הסביבה.
האיכויות והייחודיות של הרן, כישרונותיו, רגישויותיו, עומקיו, חולשתו ועצמתו - כבשו לבבות של אחדים מהמורים ואף הניעו אותם לתמוך ולסייע לו, אך אחרים לחצו והלחיצו.
המצוקה הלכה והתעצמה משנה לשנה, ובכתה י' עזב הרן את בית-הספר.

עם הכניסה לתנועת הנוער הארצית נפתחו עבורו מרחבי-קשר חדשים, והוא הִרְבָּה לנסוע, להיפגש, לשוחח, להתאהב, להתכתב.
נעם הצטרף בכתה י"א ל"כתה המקובצת" בקיבוץ קליה, ובעקבותיו יצר הרן עם חברי ה"מקובצת" קשרים חזקים, והתחילה החברות עם רות. באותה עת היתה זו קבוצת ההשתייכות המשמעותית שלו.

החיבור החזק של הרן לטבע התעצם מאוד בתקופה זו, והוא רכש הרבה ממיומנויות הטיול, אשר שמשו אותו בהמשך כל חייו. לבד וביחד שוטט בהרים, חצה גבולות אל מרחבי סיני, ומצא בפסגות ובעמקים גם מסתור וגם התרוממות רוח.

בגיל שבע-עשרה וחצי החליט לצאת לשנת שרות, כמדריך בקן הנוער-העובד בירושלים. ההתחלה הייתה מלאת התכוונות והזדהות, אך לאחר כמה חודשים הגיעה הנפילה. הרן הפסיק את ההדרכה, והשאלה שעמדה אז בפניו הייתה שאלת הגיוס לצבא.

זימון למבדקי טייס יצר גירוי ומשיכה, והוא עבר אותם בהצלחה. ממש לקראת הגיוס פסלו אותו למסלול בחיל-האוויר בשל בעיה שולית בעיניים, וכך יצא שהרן גויס לשריון.
גם כאן ההתחלה הייתה מאוד מאתגרת וחיובית, כשהרן – מתוך החלטה – עשה מאמץ גדול לקבל את המסגרת והסמכויות ההיררכיות, וזכה להערכה רבה.
לקראת סיום קורס מפקדי טנקים, בצרוף של נסיבות מלחיצות, נשבר המבנה הפנימי שבנה, והוא נכנס לרצף של היתקלויות עם מפקדיו, אשר הביאו למשפטים ולמעצר. בתוך כל זאת גם חווה את חווית השירות בשטחים, שאף היא הכניסה אותו ללחץ מוסרי ורגשי.
בזכות הקסם-האישי ובעזרת חברים הגיע הרן לבסוף לשרת ביחידת ניסויים של השריון, וכך התאפשר לו לסיים את חודשי השרות האחרונים ולהשתחרר בשלום.

לאחר שחרורו, עם תחושת חופש ומרחב-בלתי-מוגבל, יצא הרן - ביחד עם נטע חברתו - למסעו הראשון.  מצויד בסקרנות ותעוזה, ובתרמיל עור גדול, אשר יצר במו-ידיו.
במשך כשנה טיילו באפריקה - ניירובי, הר-קניה, חופי מומבסה, דרום-אפריקה, נמיביה, זימבבואה, מפלי-ויקטוריה. בכל אלה חווה הרן את האקלים שבו היה במיטבו: תרבויות ראשוניות, נופים מרגשים, תנאי-הישרדות, אנשים החיים בפשטות.
מכתבים שכתב במהלך הטיול היוו מעין "יומן-מסע", (וכך גם תיעד את קורותיו בהמשך, בטיולים הבאים).

באותה תקופה התארגנה המשפחה לעזוב את אילות. הרן ליווה את ההחלטה מרחוק בתמיכה, אף כי גם עבורו לא קלה הייתה הפרידה ממחוזות ילדותו ונעוריו.
כשחזר מאפריקה, בגיל עשרים ושלוש, כבר גרנו בגליל. הרן השתלב - ביחד עם אֶחָיו - בבניית הקומה העליונה בביתנו החדש במנוף, ברוח טובה ובתבונת כפיים.
מהגליל ירד לאזור המרכז ועבד מספר חודשים בבניית גגות, כדי לממן את המסע המתוכנן הבא.

שוב, ביחד עם נטע, עמסו תרמילים ויצאו ליפן, במטרה לעבוד במכירות ולצבור משאבים להמשך המסעות. אך הדיכאון שתקף אותו שיבש את הכול. הקשר עם נטע הותר, והרן עזב את יפן.
הוא הגיע לקליפורניה, שם שהה זמן קצר עם חברים, המשיך לניו-יורק, ועבד ביחד עם נעם ב-moving , עד שאסף כוח להמשיך במסע, וטס דרומה, לגואטמאלה.
בעיר שֶלה הצטרף לבית-ספר ללימודי ספרדית, תוך שהוא מתגורר אצל משפחה מקומית.
שם פגש את וָנֶסָה, שנעשתה בת-זוגו, ושם גם נוצרה ידידותו החזקה עם דרור ולונה.

הרן וּוָנֶסָה יצאו יחד לטייל בגואטמאלה ובמקסיקו, עברו בנופים ובחבלי ארץ נפלאים, פגשו גם את המציאות והתרבות של אוכלוסיית-הארץ וגם את העבר המפואר של התרבויות שנכחדו.

המסע שלהם כלל התנסויות אישיות בעלות עצמה רבה, ובעקבותיהן החליט הרן להגיע לפלורידה כדי לפגוש מטפל רב-כוחות שיעזור לו לפענח את חידות-חייו.
לאחר כמה חודשים במיאמי הרן וּוָנֶסָה באו לארץ, למנוף. בהמשך הם שכרו בית בעין-הוד, והרן המשיך את המסע-הפנימי באמצעות סדנאות ה-I Am , וה-Joy Spring . בעין הוד עבד עם נגר ביצירת פסלי עץ גדולים וגם ניסה לעסוק בשיווק תוספי תזונה.
שוב הפיל אותו הדיכאון, קטע את תוכניותיו והרחיק את ונסה לביתה בשוויץ.

לאחר שהתאושש מחדש, בן עשרים וחמש, יצא הרן להודו, להרי ההימלאיה שבצפון. גם שם עברו עליו חוויות עזות ומפגשים מופלאים, אותם תיעד בפרוט ובעושר-ביטוי במכתביו.
כשהתחילו גשמי המונסון – עזב את הודו וטס לג'נבה, "לסגור מעגל" עם וָנֶסה. משם המשיך בטרמפ לגרמניה. כדרך התרחשויות דומות בחייו – האדם שנתן לו טרמפ הזמין אותו לעבוד ולגור אצלו תקופת-מה. בברלין פגש שוב את דרור ולונה, ובסתיו חזר להודו.
הוא הציע לעדן בן השבע-עשרה להצטרף אליו לטיול, ואכן, בשהותם המשותפת בהודו התקרבו האחים מאוד. מהודו המשיך הרן לבנגקוק, והתרווח באיים בחברת מטיילים, עד לנפילה נוספת שבעקבותיה חזר לארץ.

בן עשרים ושבע, בהחלטה של רגע, החליט הרן לנסוע להתכנסות של הריינבּוֹ בצפון יוון. הוא עלה על ספינה, והפליג. לאחר שהסתיים הכינוס המשיך לטייל עם חברים בצפון יוון.

בטיול זה נוצר הקשר הרה-הגורל עם רוזמה. שניהם המשיכו יחד לאיטליה, אך הרן נכנס שוב לתהומות הדיכאון, שהחזירו אותו – ביחד עם רוזמה – לארץ. הם גרו בביתנו במנוף, ובהמשך שכרו בית באמירים.
נחוש בדעתו להיחלץ ממעגל הנפילות החוזרות ונשנות, הרן התחיל לקחת תרופות נגד דיכאון.
ואכן, מצבו השתפר והוא הרגיש שהוא עולה, סוף-סוף, על דרך המלך.
אך אז הגיעה הבשורה הנוראה: הרן נדבק מחברתו בנגיף ה-HIV .
 
החל מסע ההתמודדות מול הוירוס. נכנסנו ללמידה של אפשרויות הטיפול, מכל קשת הגישות.
הרן נטה לכיוונים האלטרנטיביים, אבל גם שמר על קשר עם המערכת הרפואית - תחילה ברמב"ם, בהמשך אצל ד"ר בנטוויץ' בבי"ח קפלן, ושוב, בחזרה לרמב"ם, לד"ר לורבר הנפלאה.
הדיכאונות חזרו, והעיבו על מערכות היחסים. בסוף אותה שנה הרן עזב את הבית במנוף והתחיל לחפש את החיבורים שלו למקום ולבית משלו.  
הוא התגורר במקומות שונים, מסתייע בחברים, ולבסוף הגיע לַגבעה שליד כליל – ל"אדמה".
במשך שנה גר באוהל-טיפי שתפר במו ידיו, וכשהתברר שישנה אפשרות לרכוש על הגבעה שני דונם  החליט הרן להקים שם את ביתו.

הקשר עם מיה התחיל. חלק מהתקופה הם גרו בכליל, בעוד התוכניות להקמת בית-עץ ב"אדמה" הלכו וקרמו קירות וגג.

בניית הבית והעבודה בבוסתנים היוו אתגר מרגש, ואפשרו להרן להביא לביטוי יכולות תכנון ויצירה עם תבונת כפיים. הוא גזם עצים, פילס שבילים, בנה טראסות, נטע עצים. הוא יצק יסודות בסלע,  וקורות העץ חוברו אט-אט לבקתה בצלע הגבעה.
חברים ובני משפחה באו להשתתף, לסייע ולהתכנס בצל קורותיו המתממשות של הבית.

אך בצד היצירתיות והאופטימיות היו בשנים אלה גם מורדות רבים. שתי המחלות – גם הדיכאון וגם ה-HIV - הכשילו הדדית את המאמצים לריפוי. המערכת החיסונית התדרדרה וכמות הוירוס בגוף עלתה. הרן המשיך - בעיקר בעזרת אודי - לחפש אמצעֵי-ריפוי לא-קונבנציונליים, אשר יהוו אלטרנטיבה לטיפול התרופתי. 

בשנת 2003, סמוך ליום הולדתו השלושים ושלוש, נסע הרן למקסיקו, לטיפול חדשני בשיטת אלקטרו-תראפיה. עדן הצטרף אליו מארה"ב, לתמוך בו ולארח לו לחברה. הרן עבר טיפולים אינטנסיביים במשך כחצי שנה, ובין לבין - טייל, תרגל ספרדית, התנדב בהוספיס לחולים סופניים ויצר קשרים הדוקים עם תושבי המקום.
על אף שתוצאות-הבדיקות בתום התקופה אכזבו, עבור הרן זו הייתה תקופה מעצימה וחשובה.

בחורף 2005 החליט הרן לעשות ניסיון נוסף לקחת את הקוקטייל. עדן הגיע לארץ ונטה את אוהלו על הגבעה ב"אדמה", כדי לסייע להרן בהתמודדות. אך תופעות הלוואי היו שוב בלתי נסבלות, ובמקביל התפתחה דלקת ריאות, שחייבה את אשפוזו של הרן בבית-החולים. זה היה, למעשה, המעבר משלב הנשאוּת לשלב המחלה.

שנה לאחר מכן נסע הרן עם חברו אבנר לשוויץ, למפגש עם המורה הרוחני יו-ג'י קרישנמורטי, ומשם המשיך לכינוס של הריינבו בגרמניה. מצבו המשיך להתדרדר והוא חזר לכליל.
מרפאים מסוגים שונים, חברים ובני המשפחה ניסו לעזור לו למצוא את הכוחות והמשמעות. אך כל אלה לא  עצרו את ההתדרדרות. כוחותיו של הרן הלכו ונחלשו.

באביב 2006 עבר לביתנו במנוף. בשנה הזו חלה בינינו התקרבות רבה. עילם הגיע מידי שבוע לתמוך, להוציא את הרן למרחבים. הרבינו לשוחח, להקליט את סיפוריו, לטייל איתו ולהיענות לצרכיו.
יום הולדתו השלושים ושבעה, כחודשיים לפני מותו, היה טעון בנוכחות הסוף הקרב. עופי הגיעה מירושלים והביאה איתה, להיכרות ראשונה, את גיל. בשבת נסענו לטיול, ישבנו בשמש האביבית על גדת הנחל, וחשנו את כאב הפרידה הצפויה.

עדיין הייתה תלויה ועומדת תוכנית משפחתית לנסוע כולנו לשייט נהרות, אך היה זה הרן שהעז ואמר שכבר לא נספיק, וביקש מעדן להקדים את בואו לארץ.

בשבועות האחרונים מצבו החמיר מאוד. הרן כבר לא היה מסוגל לאכול ולשתות, גופו הלך וכחש והוא התקשה לנוע בכוחות עצמו.
חברים רבים באו למיטתו, להיפרד, לחבק ולתמוך בו בסוף המסע.

יום לפני מותו הגיע עדן מניו-יורק. עופי וגיל באו מירושלים. עופי הספיקה להקל מעט על כאבי גופו בעזרת שיטת פלדנקרייז, עילם ועדן רחצו בעדינות את גופו הכחוש, אבא טיפל בו בידיו הטובות, ואמא נשארה לצידו כל אותו הלילה, להרעיף עליו אהבה וקִרבה.
ב-28.3.07 לפנות בוקר, נשימתו כָּבדה והוא כבר פסק מדיבור. כולנו התכנסנו סביבו על מיטתו. כל אותו היום אפפנו אותו, לא חדלים ללטף, לבכות, לשיר לו שירי-ערש, ללחוש לו מילות-פרידה.
עד צאת נשמתו.