רציתי להאמין שאוכל לנטוע בו רצון לחיים
דברים שכתבה בתיק הרפואי ד"ר מרגלית לורבר, הרופאה של הרן, לאחר פגישה במרפאה ברמב"ם, כחודשיים לפני מותו.

הרן הוא גבר מקסים, יפה תואר, מיוחד ושונה מכל המטופלים האחרים.
הוא חולה באיידס, מתגורר בבית הוריו ומטופל על ידי אֶחָיו והוריו. הוא נדבק באיידס לפני שנים, ובחר שלא לקבל טיפול תרופתי בקוקטייל.

זהו אדם שמחלתו העיקרית היא דיכאון וחוסר רצון משמעותי לחיות, ולאחרונה אני מרגישה שהוא מוכן ומחכה למותו.
מרבית המפגש שלנו עסק בנושא המוות. הרן מבקש שאסביר לו איך מתים, מה ממש קורה לבן-אדם כשהוא מת, מה הוא מרגיש, מהי תחושת חנק. איך מפסיקים לנשום – האם זה כמו לטבוע בים? האם מרגישים שחסר לך אוויר? האם זה כואב?

זרם השאלות עולה כמעיין מתגבר וקשה לי. קשה לי לשבת קשובה ושלווה לנוכח השאלות הכל-כך קשות. להקשיב ולהביט בעיניים היפות, שהיו ימים שהן זרחו –וכעת הן מחכות למותו.

אני נזכרת בחוויות מיוחדות שגרמו להרן לחייך.
רציתי להאמין שאוכל לנטוע בו רצון לחיים, תקווה שפעם יהיה יותר טוב, שיש בשביל מה. אבל הוא, בהמשך המפגש, מבקש שאחתום על בקשתו ש"לא לבצע בו פעולות החייאה, רק הקלה על סבל".
ואני יודעת שעדיין לא מאוחר מדי, שיש עוד זמן להציל את החיים האלה, שהרן לא חפץ בהם ומאס בהם מזמן.

אני מודה שאני אוהבת את הפציינט המיוחד הזה ומרגישה שלא נעשה די לעזור לו. איזו מין אהבה זו?  הרי זו לא אהבת אישה לגבר, לא אהבת-אם לילדיה, לא אהבתי- שלי לחיות המחמד שבביתי. מה זה? האם מותר לרופא "לאהוב" את המטופל שמולו, את זה שמבקש עזרה, חמלה, הבנה?
אני לא יודעת, אני מודה.

אני שוב חוזרת לתחושת האין-אונים – הרי אני, שיש בידי כל-כך הרבה כלים להציל את הרן מהזוועה הקרֵבה, שנשבעתי לעזור ולא להזיק, שהבטחתי לעשות הכל כדי להבריא או להאריך חיים... והרן נראה כל-כך יפה, כל-כך רחוק ממראהו של ההולך למות. אני רוצה לזעוק לעולם ולבקש עזרה – מההורים, מהחברים, האחים, הרופאים, אולי מאלוהים...
אבל הרן בשלוותו מבקש להניח לו, "לא להפוך עולמות, כי זה ממילא לא יועיל".

הרן מציין כי "הקשר היחידי שלי עם רופא הוא איתךְ. איתך אני מדבר על רגשות, על החיים ועל סוף החיים. בסיום כל פגישה אנחנו ממש מתחבקים וזה נותן לי המון כוח".
כוח לְמה? כוח למות? איזה אבסורד, צירוף מילים לא הגיוני.
אבל אני מבינה שזו בחירתו, שהרן מבין מה הוא רוצה ושום סלע לא יניא ולא יזיז אותו מהחלטתו.

הרן חוזר לילדותו ומספר לי שוב "מי הוא באמת":
-  "תביני, אני בנאדם שונה מכם. אתם נהנים מהחיים ודוחים מחשבות על מוות. בשבילי מוות הוא חלק מהחיים מגיל שש. תשאלי את אמא – כנראה מגיל עוד יותר צעיר אני מרגיש רגל פה ורגל שם. העיסוק במוות הוא חלק יום-יומי מחיי.
אני מאמין בגלגול הנשמות, ומאמין שחיי עכשיו הם תשלום על גלגול קודם. מחכה לסיום החיים האלה ומקווה שהפעם הבאה תהיה יותר מוצלחת.
אני מתעסק עם זה וחושב על זה יום-יום וגם בלילות. לא אשאיר אחרי איזו שהיא מורשת. חיי מצומצמים. רוב הימים אני שוכב במיטה. ביום טוב הורה או אח או חבר לוקחים אותי לסיבוב במכונית לראות את העולם שבחוץ.
אני רק מבקש לא לסבול. הצוואה הזאת, שאני מבקש ממך להיות שותפה לה, נועדה לזה – רק לא לסבול"

אני מנסה להיכנס לחיים של מיכל ואודי – איך הם עשו את ההשלמה עם המוות? האם השלימו?? הרי זה מופרע ומטורף... איך אפשר לגדל במשפחה ילד כזה? מה הייתי עושה אם היה לי ילד כזה? ולשאת אותו שלושים שנה?
איך לעזור להורים לשאת את המשא, לעבור איתם חלק מהדרך, לראות אותם נפרדים מבן שלא רוצה להישאר כאן?

קשה לי בטירוף!!! אני רוצה לראות אותו חי, מחייך, מאושר, פורח!!!