הריינבו היה במקום יפיפה אבל חלק מהזמן הרגשתי לא טוב, והחלטתי לחזור ליוג'י לאחר שבוע. ביום שלמחרת מישהו העיר אותי ואמר לי שההורים שלי מצאו דרך להתקשר כדי להודיע לי שהגיעו תוצאות רעות מבדיקת הדם שעשיתי יום לפני נסיעתי.
וכך, אחרי שלושה ימים מצאתי את עצמי שוב בישראל, עם דלקת-ריאות.

בעודי עושה את דרכי מהריינבו לישראל, במהלך שלושת הימים האלו, ידעתי שיש לי שתי ברירות: או לטפל בדלקת הריאות עם תרופות + להתחיל לקחת קוקטייל באופן סדיר (וזה מרגיש לי כל-כך שגוי), או לא לקחת שום טיפול תרופתי, ובעצם למות מזה (ובזה אני מוצא שלום).  

החלטתי שלא לקחת תרופות ומאז אני עובר מסע מדהים. הנשימה שלי נעשית קצרה מיום ליום וכל המערכת שלי מאטה. סגרתי את הטלפון הנייד שלי. אני נע ומדבר מעט מאד עכשיו. גם המחשבות שלי מאטות. זה מתקדם מהר, ואני מעריך שאפסיק לדבר (הדיבור צורך הרבה אויר) בעוד שבוע, פחות או יותר.

אני בשלווה בנוגע לזה. התהליך הזה עד עכשיו די נטול-מאמץ. דברים רבים מתבהרים, כאילו הוסט מסך של חוסר-בהירות. הרבה צחוק עולה מתוככי-תוֹכי.
איזה חלק מה"אני" עוזב? כמה מה"אני" נשאר כאן?
אני נע מדואליות אל האחדות, ואז הלאה, בזינוק אחד רחב אל ה-0 הגדול.
אהבה,
הרן


27.8.2005
שבת אחר הצהריים, פגישה של מיכל ושלי עם הרן בכליל, על המרפסת של ברדוגו.
אנחנו יושבים מול מפרץ חיפה, הרן רגוע וחייכני, עיניו אדומות ממריחואנה, והשיחה מתפתחת לאט.
הוא מספר על האיזון שהגיע אליו, על קבלת המציאות בלי מלחמה, בלי דאגות, בלי כעס. על הנכונות שלו למות, בלי פחד -  כמו שכל בעל חיים יכול לעמוד במוות ברגע שהוא מגיע. הוא פורש הצידה ומחכה למותו.
זוהי בשבילו תקופה טובה, הוא מאט את התדרים של החיים, ועובד על כוונון עדין יותר ויותר של התאמתו למה שיש. הוא יודע שלוּ היה חי ככה, היו לו חיים טובים. היה שמח אם היה קורה נס שישאיר אותו בחיים למרות שאינו לוקח אנטיביוטיקה. אינו מוכן לקחת את התרופה, כיוון שזה מאוד מתנגש בתחושות שלו, הנוכחיות, באיזון שלו.

הרן מביע בשיחה הרבה אהבה, קבלה, סבלנות, אך איננו פתוח לאפשרות לצאת מהמצב בו הוא נמצא. הוא מרגיש שזהו מצב מיוחד, ואולי הזדמנות יחידה להבריא את חייו, או להתכונן למותו כראוי.
הוא חושב שהימים שבילה אצל יוג'י קרישנמורטי השפיעו מאוד, לא ברמת המילים, אלא ברמת האנרגיה, ביכולת לקבל את מה שיש, לא להיקשר לחיים או למוסכמות.
הוא מצטט את יוג'י שהדבר הטוב היחידי שאפשר לעשות עם הגוף, זה להפוך אותו לקומפוסט.
הוא מרגיש שהחברים תומכים בו באהבה, ואינם מתווכחים איתו. המקום – כליל, האזור – הוא המקום הנכון לו עכשיו. מקום שהוא אוהב ומשתלב בַשקט שלו.
היה רוצה להספיק לדבר עוד איתנו ועם האחים, כל עוד יש לו יכולת לדבר. הדיבור מעמיס יותר על הנשימה, וייתכן שבימים הקרובים כבר יתקשה לדבר, או שירצה לרכז את כל האנרגיה שלו פנימה, לאיזון וקבלת המחלה. בינתיים חשוב לו מאוד לגמור דברים ברמה הבין-אישית והרגשית עם כולנו.

אני מספר לו על תחושותיי – על הקושי שלי לקבל את זה, על הכעס שזה מעורר, והעצב להיפרד ככה. על העובדה שזו בחירה שלו, ולא משהו שנכפה עליו.
הוא חושב שאין לו בחירה כאן – כך נהיה וכך צריך להיות.

בסוף הפגישה, כבר חושך מסביב, רק אורות המפרץ למטה ונר דולק בבית של יניב. אנחנו מתחבקים חיבוק ארוך, והוא אומר: "אני אוהב אותך מאוד, אבא". אני מלטף אותו ואומר לו: "איזה בזבוז להפוך את הגוף הזה לקומפוסט".

באותו ערב, צ'אט עם עופי:
עופי:  עדיין ער ?
אודי:  כן.
עופי:  דיברתי ארוכות עם דרור הערב. נראה לי שהם ינסו לנסוע להרני.
אודי:  מה דרור אומר?
עופי:  הוא עצוב ולא מופתע. הוא אמר שאתם מדהימים והוא שולח לכם את אהבתו.
אודי:  לגבי דרור, נדבר.
עופי:  הרן שלח לי הודעה שהוא בכליל ושפשוט אבוא.
         אבל אם הוא יעבור מקום תעדכנו אותי.
אודי:  הוא מעוניין שתבואי. דיברנו היום גם עם עדן על בואו.
עופי:  מה הוא אמר?
אודי:  לא ממש ברור לי. הוא ינסה להתקשר, אבל הרן לא עונה בנייד, וצריך למצוא הזדמנות שיהיה ליד טלפון קווי.
עופי:  זה מוזר להיפרד כבר עכשיו. יכול להיות שייקח עוד חודש.
אודי:  קשה לדעת. ייתכן שיחיה, אבל יתקשה לדבר. לא בהכרח זו פרידה אחרונה, אבל הזדמנות לשוחח, לברר דברים,
         להבין מה קורה.
עופי:  לא כל כך יודעת מה יש לברר. אני מרגישה שאצלי דברים סגורים, עד כמה שניתן.
         לא יודעת מה יש להגיד.
אודי:  יכול להיות שאת צודקת. זהו תהליך שקשה לנבא אותו. קשה להאמין שזה אכן קורה. אולי גם אנחנו מצפים לנס שימנע
         את ההתנתקות.
עופי:  בעיקר להיות שם בשבילו. לתת אהבה. זה נראה לי מה שאפשר לעשות.
אודי:  זה לא מעט. ואפשר גם לקבל אהבה. הרן עכשיו בהחלט רוצה לתת את אהבתו .
עופי:  אני לא כל כך מבינה מה הוא אמר לכם לגבַי? דווקא דיברנו די הרבה. מה הוא מרגיש שלא נאמר? לא שוחחנו על
         פרידה בצורה ישירה אבל זה היה ברקע.
אודי:  הוא הרגיש שאולי מספיק לך לשמוע אותו. כנראה שהרצון שלו לתקשר אחרי ימי שתיקה איפשר לו לדבר עם אמא שבע
         שעות, והשעתיים שדיברתם, או כמה, אולי לא היו מספיקות לו. אבל אני לא חושב שהוא לקח את זה במקום של
         הַאֲשָׁמָה, אלא של תהליך הדרגתי, שבו כל פעם מעכלים עוד שלב.
עופי:  לאמא יש הרבה דברים לברר איתו. אני לא מרגישה שלי יש דברים שאני רוצה להבין כי אני מבינה די טוב איפה הוא
         עומד. בעיקר ניסיתי להקשיב לו ולחלוק איתו את זמני.
אודי:  זה מצוין. זה מה שצריך, לך ולו. אין טעם להתעסק בניחושים שלנו לגבי הניחושים שלו לגבי מה שהרגשת.
עופי:  טוב, אני צריכה ללכת. נשארו לי רק איזה 4 שעות שינה.
אודי:  לילה טוב בת.
עופי:  לילה טוב אהוב. תישן טוב ותמשיך להיות אתה.
אודי:  תודה. נצטרך הרבה כוחות בתקופה הקרובה. לילה טוב.
עופי:  אנחנו נהיה בסדר. יש לנו את הכוחות האלו ואחד את השני.
         ויהיה כואב. וכבר כואב.
אודי:  אכן כן. לילה טוב.
עופי:  לילה טוב.


28.8.2005
במקלחת אני מדמיין את מותךָ. את ההלוויה, את המכתבים לחברים, את השבעה. ומתייפח מאוד. על כל היופי של חייך, על כל הכאב שלהם.
מנסה להתרגל למחשבה הנוראה על מותך, לראות אם אוכל לקבל אותו, כמו שהצעת בעדינות. על כל החכמה שלך, וטוב הלב, והבדידות, והכעסים. על כל ניסיונותיך האמיצים להציל את חייך, לתת להם כיוון, משמעות, ערך. על האכזבות החוזרות, הכישלונות, על כל ההצלחות, על הדברים היפים שיצרת, על הבעיות שפתרת, על התכניות שרקמת ועיצבת. על יופייך הפנימי והחיצוני.
והידיעה המתמשכת מזה שנים רבות שהמוות קרוב מאוד.
וכל הבכי הזה, המתפרץ פתאום.

בספטמבר עבר הרן בדיקות והסתבר שלא הייתה לו דלקת-ריאות, כפי שחשב.
בתקופה זו הוא התגורר בכליל.


21.1.2006, שבת.
לקראת יום הולדת של הרן נסענו בצהריים – עילם, אמא ואני – להיפגש עם הרן ולטייל איתו. יום יפה, נסענו למבצר יחיעם ירדנו את הנחל עד כליל, במזג אוויר מקסים.
הרן הוביל, במצב רוח טוב, שאל הרבה עלינו ועל המשפחה, היה בכושר ומלא קסם אישי. בדרך פגשנו את יניב ואת בארי עם חברותיהם, שיחה עם חברים.

בסוף היום, במסעדה בתרשיחא. אנחנו מדברים עם הרן על התוצאות הקשות שקיבל בבדיקה לפני כמה ימים: ה-CD4
ירד ל-48 בעוד הווירוס ירד ל-200 אלף, מ-500 אלף.
הרן אומר שאחרי האכזבה הגדולה מהתוצאות החליט, למעשה, להמשיך בדרך בה הלך.
הוא דיבר עם ג'רמי ההומיאופת, שהיה מופתע לרעה, אבל אמר שתלוי איך הרן מרגיש. אם הוא מרגיש טוב, אפשר להמשיך ככה.
את החומרים של ד"ר טוד, הרופא מארה"ב, הרן לקח שבועיים וחצי לפני הבדיקה. כל יום הוא עושה שעתיים ומעלה של תרגילים בדמיון מודרך, הולך לטיולים ומרגיש שהם מחזקים, אבל יש נפילות אנרגיה.
הקוקטייל לא נראה מבחינתו אופציה, הוא מרגיש שאיננו יכול לקחת אותו.
ישנו עוד רעיון שהעלה אבנר: מרפא רוסי, בעל טכניקות רבות וכוחות ריפוי, שלמד ממאסטרים גדולים במזרח רוסיה וסין. הוא הזמין את אבנר לאוּרל, והם חושבים לנסוע אליו יחד במרץ, לטיפול בהרן.

נפרדנו בחיבוקים, בלי שהבענו ממש דעה לגבי החלטתו. עילם נסע איתו לכליל.
בערב טלפן. קודם כל הודה על המתנות, ואחר כך סיפר שהיה לו משבר אחרי הפגישה (הלא מוצלחת) עם עילם. אחרי שהביא את עילם לרכבת חזר, ופרץ בבכי. הלך לדבר עם מיכל ידידתו, וסיפר לה על פחדיו וחששותיו, לראשונה.
למרות כל העבודה הגדולה שהוא עושה, הוא מרגיש חולשות, כמו שפעת, והכאב בחזה לא פוסק מאז שוויץ. גם השינה בלילה לא טובה. הוא פוחד שלא תישאר לו אנרגיה להמשיך במאבק הזה, הסיזיפי, ואולי זה לא יצליח.
לשאלתי ענה שהוא חושב על הקוקטייל כל הזמן, אבל בטוח שאינו יכול לקחת אותו. עולה פחד מוות, ובעצם - "גם לא אמרתם לי מה דעתכם". הספקות שעלו בעקבות הבדיקה מאוד החלישו את המאבק שלו. לפני זה הרגיש שהוא מתחזק, ואולי מנצח, אבל התוצאות אכזבו, והחלישו את האמונה שלו.
גם הנושא הכספי מאוד מעיק, כל הזמן נפער בור, והוא משקיע בזה הרבה מחשבה, וחושש שאינו מצליח להתאזן עם ההוצאות. וזה כמו עם האנרגיה – ככל שהוא משקיע, זה לא מספיק.
סיכמנו שנדבר ביום שני, ונכתוב יחד לד"ר טוד.


באותו ערב, צ'אט עם עופי:
עופי:  abui
אודי:  היי בתי,
עופי:  מה נשמע ?
אודי:  לא נפלא. הרן התקשר הערב. אחרי הפרידה מעילם (לא הצליח להם לשוחח) הוא הרגיש נפילת אנרגיה, ופחד, ובכה.
         הלך לשוחח עם מיכל ידידתו. מרגיש שכל מה שהוא עושה לא עוזר, ולא בטוח שתהיה לו אנרגיה לנצח את המחלה.
עופי:  כן. עילמון סיפר לי על הפגישה. לא היה ממש מוצלח. הוא חייב להתחיל לקחת תרופות. זה הפתרון היחיד.
אודי:  דיברתי איתו על זה. הוא אומר שהוא חושב על זה כל הזמן, ולא מרגיש שהוא מסוגל.
עופי:  הוא חייב לנסות. אין ברירה.
         שייצא כבר מהמעגל הזה. שיתחיל. הכי הרבה יפסיק שוב.
         מה הוא יכול כבר להפסיד ?
אודי:  הוא אמר לי בסוף: לא אמרתם לי מה דעתכם. מחר בערב אנסה לשכנע אותו, מקווה שהוא יוכל לאסוף לזה כוחות.
עופי:  קשה.
         הרוסי הזה נשמע כמו קשקוש-בלבּוּש.
אודי:  מאוד מאוד מורכב לו. כל-כך הרבה ניסיונות.
         היום היה כייף מאוד איתו, הטיול, מזג האוויר, החברים שפגשנו בדרך, המקומות שהראה לנו.
אודי:  את מרגישה שתוכלי לדבר עם הרן מחר ?
עופי:  אני עובדת מחר. אולי מהעבודה. הוא עונה לטלפון ?
אודי:  אולי מהעבודה, ואולי ביום שני, אם לא תוכלי מחר. תראי אם את יכולה לעזור לו להרגיש פחות בודד עם ההחלטות
         הגורליות שלו.


27.4.2006
הרן עבר לגור בבית.
אולי בעזרת ההומיאופתיה, ואולי תהליכים משמעותיים אחרים עוזרים לכך שהאווירה מאוד נעימה. הוא מתעניין, במצב רוח טוב וידידותי בכל שעות היממה, מחפש עיסוק מתאים, ואם אפשר – מציע לעזור במחשב. אנחנו מסכמים שילמד הקלדה עיוורת, בעזרת המחשב הנייד.
מפעם לפעם מתקיימות שיחות מעמיקות, שראשיתן בליל-הסדר, עד הבוקר, עם עופי והרן, על ילדותם, על היחסים בבית.
הוא מתעניין בסבא שמריה, וקורא את "המפלט האחרון", ובשיחות קטנות אחדות עולים סיפורים מילדותו, מילדותנו.
בטיול במהלך חג הפסח הוא מספר על אחד מטיוליו לסיני, עם דנדן בולוטין וצור שיזף.
הרן יצא כעוזר, ואחר כך, בסוף הטיול, היה סחוט פיזית (אחרי שסחב ציוד כבד במהלך הטיול איתם). הוא החליט להישאר עוד כמה ימים בהר הגבוה, לבדו, ובדרכו הגיע לאחד השבטים הבדואים המגדלים צמחי פרג ורודים לתעשיית האופיום. הוא נשאר איתם כשבוע, אכל איתם, תקשר איתם בשפת הידיים.
באחד הערבים הם שמעו רחש חשוד בסביבה, ותוך שנייה נעלמו לו כולם. רגע אחרי זה מישהו בא ואסף גם אותו למחבוא – מחשש שמגיעה המשטרה או הצבא המצרי.
הם בילו את כל הלילה במחבוא מחוץ למאהל, וכשהגיע הבוקר גילו חמור שחיטט בין הסירים והקים את הרעש...


‏4.5.2006
טיילנו היום, יום העצמאות, לאורך גבול הצפון. במושב זרעית ראינו קצת צבא, ושאלתי את הרן אם יש לו עדיין יחס מיוחד לטנקים. הוא סיפר שהתקופה שלו בצבא, בשריון, הפגישה אותו עם הטנקים, עם העוצמה שלהם, "כמו טרקטורון ענק, שקל לנהוג בו,עם גיר אוטומטי וכידון לנהיגה". הוא היה רשאי לנהוג בטנקים בתקופת יחידת הניסוי.
"לא כל כך הודיתי בזה, אבל התקופה בצבא הייתה לי גם טובה. הביטחון העצמי שלי עלה כשהייתי בקורס מט"קים בשיזפון. לראשונה ראיתי שאני מסוגל ללמוד חומר עיוני, ויצאתי חניך מצטיין פלוגתי בקורס."

‏הגיעו תוצאות בדיקות-דם לא טובות: ה-CD4  ירד ל-24, חצי מהבדיקה הקודמת. יש בדם גם סימנים לבעיות בתפקוד הכליות.
ג'רמי מציע לחכות עוד עד יום א' עם הקוקטייל, וללכת על תגבור של ההומיאופתיה, שהרן התחיל ביום ו' האחרון, כדי להתחזק לקראת הקוקטייל.


7.5.2006
הרן התחיל לקחת בחצות את הקוקטייל, הפועל ישירות על המוח. הוא נכנס להזיות קשות ומבעיתות, איבד קשר עם המציאות, לא הצליח לקרוא לנו. בארבע בבוקר הוא הצליח לגרור את עצמו בישיבה על המדרגות למטה, וקרא לנו. עד חמש בבוקר נמשך הסיוט.
הרן הקיא, השתחרר קצת, בצורה שאפשרה לו להירדם.


8.5.2006
בשיחה טלפונית עם ד"ר לורבר היא מבקשת שיפסיק מייד עם התרופה הזו, ונקבעה איתה פגישה ליום ד' ברמב"ם.


14.5.2006
בערב התקשר אייל להרן. התקיימה שיחה ארוכה וקשה. על פי מה שסיפר לי הרן בלילה, אייל הזכיר לו את התקשוּר שאיים על הרן ב"עידן שלם של בְּאשה" אם לא יילחם על חייו. אייל הציע להרן פגישת פרידה – פרידה מהעבודה איתו ופרידה מהרן בכלל. הוא תקף את הרן שמתנגד לטיפול ולחיים.
הרן נפגע, נעלב. הוא מרגיש שעשה מאמצים גדולים בחודשים האחרונים, ניסה את כל מה שנראה לו אפשרי, אך ללא הועיל. הווירוס לא ירד, מצבו המנטאלי והגופני לא מאפשר לו להתמודד שוב עם מה שהוא חווה כסיוט של הקוקטייל.
להערכתו – בטיול רגלי לילי שעשינו – חלק מהרתיעה של הגוף בא אולי מההתניות של הקוקטייל בבית-החולים, שנלקח יחד עם האנטיביוטיקה שכמעט המיתה אותו.
הרן אומר שהוא יודע שזה הפתרון האחרון שנשאר לו, ושזה דחוף, אך אינו רואה איך יצליח להתמודד עם זה.
ביום חמישי האחרון, בשיחה עם עילם, הרגיש הקלה כשהחליט לא לקחת את הקוקטייל. אבל השיחה עם אייל טלטלה אותו שוב, ביודעו שהמחיר כל-כך כבד, אף שאיננו יודע אם מה שאייל אומר הוא רציני או לא.
גם עם ג'רמי הוא מרגיש שהתקשורת לא טובה. מתרשם שג'רמי לא מבין את חומרת המצב, ואף מעדיף שהרן לא ייקח את הקוקטייל. אולי אפילו התאכזב מכך שהרן התחיל.

קונפליקט גדול ועצום בתוכו, בלי כוחות, ובידיעה שהתגובות הגופניות עלולות להיות יותר קשות בגלל חולשת הגוף, ושהתהליך יימשך עוד זמן רב.
ברמה הקוגניטיבית החליט לפני כמה חודשים להיאבק, לקחת את התרופה, אבל הגוף והנפש לא משתפים פעולה.


15.5.2006
הרן מחליט לקחת הרכב אחר של הקוקטייל שהציעה ד"ר לורבר. מצב רוחו טוב.
בבית אנחנו מתארגנים – בעזרת עילם -  להכנת החדר בקומה התחתונה לתקופה הקשה הצפויה. בינתיים החום של הרן עולה ומונע התחלת הטיפול בקוקטייל.


19.5.2006
הרן מתארגן ברמות שונות. הוא מדבר עם ד"ר לורבר, ד"ר סייג, מיכל דיוויס, ג'רמי ואחרים.
על פי החלטה של לורבר וסייג, הוא הולך בבוקר לבדיקות אצל ד"ר סייג במרפאת משגב, ואחר כך מופנה למיון בבי"ח, לבדיקות נוספות, לנסות לאתר את מקור החום הגבוה.
יום שישי אחרי הצהריים - הרן ומיכל חוזרים. "אמרו לי שאני בריא". כל הבדיקות תקינות. אבל החום נשאר גבוה גם בלילה.


23.5.2006
הרן מתחיל לקחת את הקלֶטרה (הקוקטייל). מקבל עזרה נגד הבחילות והכאבים, שמקלה חלקית. מנסה סוגסטיות, עייף מאוד וישן הרבה שעות.


25.5.2006
בשיחה הטלפונית שלי עם קֶרי היא מתארת שינוי משמעותי בעמדה של הרן כלפי החיים. היא טוענת שיהיו עליות וירידות בחום, וזה בסדר. אם החום עולה ויורד – זה ריפוי של הכאב האצור בו מתקופות קודמות.
היא רואה שעדיין קיימת בו ההתלבטות לָמָה לא לעזוב את הגוף הפיזי הזה. קרי "מסבירה לו" שזה לא יפתור את הבעיה. הגוף החדש לא יהיה בהכרח עם אותן בעיות בדיוק, אבל הוא לא יוכל לברוח מהלמידה הזו. הוא יוכל להירפא אם יעשה את העבודה שהוא צריך לעשות.

בלילה, אחרי השיחה, הרן מתעורר משינה ואומר שחלם על קרי:
"חלמתי – הוא זוכר קטע קטן שהתחבר איתה – שיש לוויתן ששקע לתחתית, לא כל-כך עמוק, עשרה מטר אולי. מנסים להציל אותו.
בחלום ידעתי שהגורלות שלנו קשורים – כדי שאני אנצל, הלוויתן צריך להינצל.
בהתחלה היתה שם דמות אחת שהתחברה עם קרי, היא צללה אליו וניסתה להפוך אותו. אח"כ באו עוד כמה נערים, שהיו לוקחים הרבה אוויר ויורדים עד אליו, ובצורה מתואמת עושים לו מין ויברציה. אי-אפשר היה בכוח. כל פעם למישהו נגמר האוויר, היה עולה למעלה, ושוב לוקח אוויר".

בלילה שאחרי החלום היו להרן כאבי בטן וסיוטים. בבוקר היה אמור לנסוע עם מיכל לד"ר דיוויס.
החליט לא לקום, לא לנסוע, נכנס לדיכאון.


26.5.2006
במהלך היום ישן, לא רצה עזרה, לא יצא כל היום.
בלילה אמא נכנסה אליו, ואמר שעדיין לא רוצה לקום.

אחרי חצות נכנסנו אליו יחד. הוא קם, הלך להתקלח, ואחרי המקלחת דיברנו איתו. הוא שאל את אמא אם ישנה בלילה והאם הודיעה לד"ר דיוויס שלא יבוא.
מאוחר יותר הלכנו לסיבוב סביב מנוף, ללא דיבורים. בהתחלת העלייה התחיל להתנשף, הצעתי לו לקצר את המסלול.
כשהגענו לבית אמר – קצת בבהלה – שיש לו כאב ראש. ביקש מיץ תפוזים.
אחרי ששתה מצבו השתפר. הוא חשב שנכנס למצב של היפרוונטילציה, נשם ברדידות בהליכה, וייתכן שהיתה גם נפילת סוכר, כי לא אכל כל היום.
אחר כך אמר: "אני מרגיש המון רגשי אשמה כלפיכם".
אמרתי לו שזה לא מוצדק, שהוא עושה כמיטב יכולתו.
-  "אולי לא מוצדק, אבל זה מה שאני מרגיש. אני מרגיש שאני כל הזמן מאכזב".
אמרתי לו שאני יודע שהוא עושה כמיטב יכולתו. כפי שאנחנו רואים מקֶרִי – הוא נאבק בכוחות מאוד גדולים, מתקופות קודמות. אני חושב שהמאבק שלו לאורך השנים הוא הירואי. המאבק עוד לא הוכרע. זה מה שאייל אמר – המשימה שלו היא להתמודד עם לקיחת תרופות שהומצאו על ידי בני אדם, יחד עם תרופות אנרגטיות. רק בהמשך יוכל להסתפק בתרופות אנרגטיות.
הרן הגיב ואמר שהגוף שלו דוחה את הקוקטייל מההתחלה, והוא לא באמת מאמין שיצליח להתמודד עם זה.

בלילה, אחרי השיחה עם קרי, היו לו מלא חלומות סיוטיים, כולם קשורים לקוקטייל, שהראו לו מה באמת חושב התת-מודע שלו.
- אני לא מבין את החיים האלה.
- שלך, או בכלל?
- שלי, אבל גם של הרבה אחרים.
  קשרתי את זה שוב לכל המורשות הקשות שהוא נושא כנראה. אמרתי שאייל מעריך שתוך חמישים-שישים שנה
  הדברים יתאזנו...
- בעולם בכלל?
- כן, ככה הבנתי ממנו. גם קרָיון אומר שזה הכיוון.
- הרבה פעמים אני מאמין להם, אבל אחר כך מתאכזב. כל מה שאני עושה, עם התכוונות גדולה, ורצון רב – לא מועיל.
  בלילה, לפני שהלכתי לישון, עשיתי הרבה סוגסטיות, ניסיתי לחזק את עצמי, ואז באו כל הסיוטים.
- ייתכן שתצטרך ללמוד להתגבר על הרגישות הרבה של הגוף, על ההתניות מבית-החולים, ולאפשר לזה לקרות.
- אני כבר ויתרתי על האפשרות של הקוקטייל.
- וזה לא משאיר לך הרבה אופציות.
- אני יודע.
נפרדנו. אחר כך ניסה להתקשר לג'רמי, לבדוק אפשרות לקחת את הרֶמדי של הזהב, לשיפור מצב הדיכאון, אבל לא תפס אותו.


27.5.2006
דוא"ל מהרן לג'רמי:
שלום ג'רמי,
תודה על מכתבך. התחלתי שוב לקחת את הקוקטייל ביום ג'. היומיים הראשונים עברו יחסית בשלום, אבל ביום השלישי התחילה החמרה גדולה בסימפטומים, ובעקבותיה אתמול הפסקתי לקחת את הקוקטייל.
הסימפטומים שלי:
בחילות חזקות, שלשולים מעט אחרי לקיחת הקוקטייל, טעם רע בפה מכל דבר שאני אוכל או שותה. עצם המחשבה על אוכל הגבירה מאוד בחילות וכיווצה את מערכת העיכול. תחושה כללית מאוד רעה, עייפות גדולה.
אחרי שהייתי לוקח את הקוקטייל ואחרי השלשולים הייתי נכנס למיטה ונרדם עד לפעם הבאה שהייתי צריך לקום, לאכול, ולקחת את המנה הבאה.
בלילה שבין חמישי לשישי (שלאחריו הפסקתי) היו לי כאבי בטן חזקים כל הלילה, וחלומות.
כל הלילה חלמתי שעוד ועוד כדורים נשפכים, באלפים, ואני צריך לבלוע. אני כמעט טובע בנהר של כדורים, ואני צריך לבלוע את הכדורים. כל פעם שחשבתי על כך - הייתה לי עוד התכווצות וכאבים בבטן.
אחר כך זה התחלף בחלום אחר, שאני צריך לקחת את הקוקטייל, והאקט של הלקיחה היה מיוצג בחלום על ידי צוואר של בן אדם או חיה שאני צריך לערוף אותו עם חרב. העריפה היתה שווה ללקיחת הקוקטייל. היתה אווירה סיוטית, שהזכירה לי סצינה מ"אפוקליפסה עכשיו".
לא הצלחתי לגייס את האומץ והכוחות כדי לערוף את הצוואר של האדם או החיה, וכל הזמן חשבתי שכל יום אני צריך פעמיים לערוף את הצוואר הזה!

ביום ו' בערב התחיל לי חום (בערך 24 שעות אחרי שהפסקתי עם הקוקטייל).
היום - שבת - הוא המשיך לעלות. עדיין מתקשה לאכול ולשתות. כל מאכל ומשקה עדיין מעורר בחילה. התחילה לי שוב עצירות וכאבי בטן.
ביום שישי, אחרי הלילה של החלומות – הייתי בדיכאון כל היום. יצאתי מהמיטה פעם ראשונה בשתיים עשרה בלילה.
אבל בשבת מצב הרוח קצת השתפר, חלקית בגלל ההקלה שנובעת מהפסקת הקוקטייל.

עושה רושם שכרגע האופציה היחידה לעזרה שנשארה היא העזרה שלך.
אשמח לשמוע ממך בהקדם.
הרן


28.5.2006
אייל הגיע היום אל הרן והם שוחחו במשך כשעתיים. הוא תמך בתהליך שהרן עובר, וטען שהרן עושה עבודה נכונה וטובה. למרות זאת לא ראה באופן ברור אם ואיך הרן מבריא מהמצב שלו.
הרן, כבר מהבוקר – כפי שסיפר לנו הערב – הרגיש שהסיכוי שיישאר בחיים פחות ודאי לו. הוא הרגיש מוכנות להתחיל תהליכים של פרידה ו"סגירת מעגלים" עם בני משפחה וחברים. לאפשר להם לתת אהבה, ולהחזיר להם אהבה.
מבחינתו זה לא ויתור על החיים. יש בהרגשתו סיכוי של חמישים אחוז שיקרה נס, והוא רוצה לחיות, זה לא ויתור אובדני. אבל המצב של המערכות שלו – גם על פי ד"ר לורבר, וגם לפי מה שאייל תקשר – איננו טוב. כיוון שאיננו יכול כרגע לקחת קוקטייל, ספק רב אם ניתן יהיה לשקם.
הוא רוצה להמשיך לעבוד עם ג'רמי, שזהו כרגע הסיכוי העיקרי, וינסה, במידת יכולתו, לחזור לתוספים.
הצעתי לו מה שחברה הציעה לי היום: לעשות "שטיפה אנרגטית" אצל נאדר בוטו. הוא בהחלט מעוניין לנסות, אבל מטיל ספק רב אם יוכל להגיע לאזור המרכז.
 

4.7.2006
דוא"ל מהרן לג'רמי:
שלום ג'רמי ,
עדכון מצב: בשלושת הימים הראשונים אחרי שלקחתי את המדורניום אני חושב שהיה שיפור קל. קצת יותר אנרגיה אולי.
אבל מאז אני מרגיש שיש שוב החמרה: אני שוב יותר עייף וחלש, יש לי באלאגן עם השינה – לפעמים ישן כל היום, לפעמים לא נרדם. חוץ מזה חזרו לי הכאבים בגוף וזה די הולך ומתגבר בחוויה שלי. יש לי שוב תגובות אי-נוחות אחרי האוכל (למרות שהתיאבון בסה"כ בסדר) .

חוץ מזה המצב-רוח לא משהו. אני די מדוכדך ומדי פעם רוצה להפסיק עם כל הסבל הזה. באופן כללי אני די הרבה מרגיש ייאוש. המצב לא ממש משתפר ואני כל היום במיטה, כבר כמעט ארבעה חודשים.

ג'רמי – התעייפתי כבר מהמצב.
מה לעשות הלאה? מתי אתה חוזר לארץ ?
הרן  


‏16.11.2006

במשך החודשים האחרונים בהם הרן שוהה בבית, התפעלנו לא אחת מהרוח הטובה, החברית, הקשובה המלווה את המפגש המחודש שלו עם חיי יום-יום בבית, איתנו.
הגוף הולך ונחלש רוב הזמן. הוא ישן הרבה שעות ביממה, אך מפעם לפעם, בעקבות רֶמדי חדש מג'רמי, חל שיפור של כמה ימים.
בהליכה סביב מנוף הוא יותר אנרגטי, יותר מהיר.
עם הדיכאון הוא מתמודד היטב בעזרת האאורום, שהוא לוקח מפעם לפעם על פי הצורך.
 
המחלה כל הזמן שם, ברקע, מחלישה, עוצרת, חודרת למודעות שלו ושלנו, אבל החיים שקטים יחסית, נינוחים ואפשריים.

לפני כחודש התחלנו להגשים תכנית ישנה שלי – להקליט את הרן מספר על כל טיוליו בעולם.
הספקנו להקליט פעמיים – על תקופת בית-הספר והטיולים בסיני, ואחר כך על טיולי אפריקה. הרן מכין את עצמו לפגישות, עובר על צילומים, מפות, מכתבים מתקופה זו. הוא נלהב למשימה, מספר בצורה היפה והעשירה בה הוא יודע לספר. ההקלטות מרתקות.

אבל זמן קצר אחר-כך, אחרי ביקור נוסף אצל ג'רמי ורמדי חדש – ההשפעה מאוד חזקה, הוא ישן ללא הרף, אין לו כוח לשום דבר.
אחרי כמה ימי שינה הוא מתקשר שוב לג'רמי, שמציע להמתין עד התאזנות המצב.
בימי ההמתנה האלה זוחל הדיכאון פנימה שוב. הרן לוקח פעם נוספת אאורום, שמשפר את המצב, אבל רק לזמן קצר.

לפני כשבועיים הוא נסגר בדיכאונו. ישן רוב שעות היממה, שוב אינו פוגש אותנו, פרט לרגעים בודדים במעבר בין הליכתנו לישון לבין התעוררותו, בחצות, או באחת בלילה.
הוא אוכל מעט, לא רוצה לקחת יותר רמדיס ושום דבר אחר מהמלצות ג'רמי.
 
שבועיים קשים, מדוכאים, מדכאים, מחלישים עוד את גופו ואת כוח ההתמודדות שלו. הוא לא עוין, לא מבטא כעס, אבל שקוע עמוק בבדידות האפורה שלו, נראה יותר נואש ויותר חולה במאבק עם המחלה והמוות.

בעת שאני כותב שורות אלה מתנגן ברקע קובץ MP3  שהעתקתי מקלטת של הדסה – ביצועים שונים של "אדם תמים",
 ,Bist du bei mir שיר שהיו שרים בבית השיטה באזכרות או ביום הכיפורים.


‏14.12.2006
המצב הפיזי של הרן קשה רוב הזמן. יש לו כאבים, הוא כמעט אינו מסתובב, וכשהוא הולך בבית הוא כפוף ונוקשה. ישן שעות רבות ביום. כמעט אינו יוצא החוצה.
אתמול יצא עם מיכל לטיול קצר, ולא הרגיש טוב.
הבוקר בירר אם אוכל לצאת איתו לנסיעה. יום יפה, הוא אוסף כוחות, מתעטף בשמיכה עבה במושב באוטו, ומציע שניסע לכיוון ציפורי. "אין לי תכנית מפורטת לאן לנסוע. כבר הרבה זמן שמתי לב לאזור הזה, מצפון לכביש, ולא הספקתי להגיע אליו". ואצלי, ברקע, זהו עוד טיול פרידה, להספיק להכיר, להפנים, לקלוט מה שניתן בזמן הקצוב.
אנחנו נכנסים לדרכי עפר. הרן מרוכז, בוחר דרכים, שם לב למכשולים, מתמצא כדרכו במרחב ובשטח. נסיעה נינוחה, נעימה, בנוף יפה ומואר שמש. פה ושם אנחנו מדברים קצת, בקצרה, אבל ברוח טובה.

בדרך חזרה הוא שואל איך המצב שלנו עם פּנסיות, איך נסתדר כלכלית בזקנה. אני שוב שומע ניסיון להיפרד, לדעת שהדברים יישארו בסדר גם בלעדיו. אני מפרט לו שלאחרונה נראה לי שהמצב די טוב, ונוכל לחיות טוב, גם אם לא נעבוד.
אחר כך אני שואל אותו למה העלה את הנושא. "סתם, רציתי לדעת מה המצב".

מיכל מתקשרת והוא אומר לה בקול חלוש שהיום הוא מרגיש קצת יותר טוב. כשחזרנו הביתה אכל וקרא כמה שעות.
יום טוב בין ימים קשים רבים.

לפני כמה ימים אמר לי שהוא לא עסוק עכשיו בנושא המוות, כמו בשיחות שהיו לו עם אמא.


7.1.2007
הרן חזר משיחה ארוכה אצל ד"ר לורבר.
אחרי ארוחת צהריים הוא מספר לי בפירוט על השיחה:
היא הייתה מאוד מופתעת לטובה ממצב הבריאות – אין פטריות, אין אנמיה. אך היא מודאגת: המחלה יכולה לתקוף בבת אחת – דלקת ריאות קשה ומיידית, אפשרית פגיעה מוחית, אבדן הכרה, מוות פתאומי או נכות. עלול גם להתפתח סרטן.
לדברי ד"ר לורבר, 90% מהבעיה עם הקוקטייל היא נפשית, והיא מסכימה שאין טעם במצב הזה להתחיל קוקטייל, ושהיוזמה לעזרה צריכה לבוא מהמערכת, ולא ממנו.
הציעה שתבוא עם מישהו ממשגב אל הרן, לחתום על "הצוואה בחיים", על פי החוק החדש. נראה לה שאשפוז בבית-חולים עלול באמת לסבך, כי המערכת לא שלמה לגמרי עם החוק.

בהמשך השיחה שלנו העלה הרן נושאים שונים הקשורים לקושי שלו בבית.
בשבועיים האחרונים היה בדיכאון מאוד מאוד קשה, הכי קשה שהוא זוכר מזה שנתיים. "כבר שכחתי כמה זה קשה". הוא מייחס את זה בין השאר לכך שאני חליתי ולא הייתי פנוי, ואמא הייתה הרבה בנסיעות, וגם כשהייתה, לא הרגיש אותה באמת קשובה. מצד אחד הוא מרחיק אותנו, אבל גם חש שאיננו די זמינים לעזור לו כשהוא הכי זקוק לזה.
באופן כללי, הקושי בבית נובע גם מכך שהוא כל היום שוכב, ובעצם מחפש איך להעביר את הזמן בין שינה לשינה. אין שום דבר יצירתי, אין למה לחכות, מתפתה לטלוויזיה, שגרמה לו ממש להרעלה ומשפיעה על הדמיונות וההזיות.

החברים כמעט לא מגיעים. חלק מזה קשור לכך שהוא לא עונה לטלפונים, אבל גם בתקופה שענה הגיעו מעט מאוד. חצי מהם נמצאים עכשיו בחו"ל. לא קל לו ליזום את זה, אבל גם כשהזמין אותם פעמים אחדות, לא כל-כך הגיעו.
ספרים – כבר מיצה את כולם, ביקש כמה פעמים שנביא לו ספרים חדשים, ולא עשינו עם זה די.

כשרני ביקר בשבוע שעבר הוא סיפר לו כיצד הוא מעביר את הערב עם הבנות במשחקים, חידות וכדומה. הוא מבין שקשה לנו לעשות את זה, אבל היה עוזר לו אפילו שנקרא ביחד ספר, משחקי שולחן וכדומה.
הביקור של רני מילא אותו חיים. גם הנסיעות והטיולים עושים את זה, אבל לא קל לו לבקש כל הזמן, וכשהיינו חולים לא היינו זמינים לכך.

הוא לא אופטימי לגבי אפשרות ההומיאופתיה. ההתלבטות היא בשני דברים – אם ההומיאופתיה  רק תאריך את חייו כמו שהם כרגע – הוא איננו רוצה בזה. ושנית – זה צורך הרבה אנרגיה, שכרגע אין לו.
כך גם לגבי הפגישות עם אייל – הפגישות האלה מחייבות אותו למאמץ רגשי אינטנסיבי, וכרגע אין לו לכך כוח. אולי יהיה בהמשך.

כשהוא שקוע במצב הקשה שלו – קשה לו ליזום, גם בגלל המצב התלותי שלו, הקושי שלו לבקש, במיוחד כאשר הבקשות לא מסתדרות. אבל גם בגלל שאין לו בהירות מה יעזור לו. היה שמח אם ניזום, אם נזמין אותו לארוחות, למרות שלא תמיד זה מתאים לו.

הדגש העיקרי בשיחה היה על המורכבות שקיימת גם בדיכאון אבל גם בחיים השוטפים כאן –
הוא לא יכול להיות איתנו כשהוא בדיכאון, אבל לא יכול גם להישאר לבד. תלוי וזקוק לחֶברה, לגירויים, לצאת, להפעיל את המוח בצורה יצירתית – ובעצם לזה איננו פנויים.
הוא מבין את העומס שלנו, ולכן יותר קשה לו לבקש, אבל בפועל הימים ארוכים ומשמימים, וחסרי כיוון. מרגיש בצינוק, כלוא, ללא מוצא.


‏7.3.2007
הרן סובל מחום מזה כחודש.
מאז יום ג' שעבר לא אכל בכלל, ושתה מעט.
התחושה הכללית היא של הפרעות קשות במערכת העיכול, בחילה, חולשה – דומה למה שחש בזמן שלקח קוקטייל.
ירד מאוד במשקל, כאבים בעצמות – לדברי ד"ר לורבר אולי זו רכּכת, מהשכיבה הממושכת.
 
ב-4:30 בבוקר הרן מתעורר וקורא לאמא. הוא מתאר מצב של סיוטים, הסדינים רטובים מזעה.
אחרי שאנחנו מחליפים לו מצעים, אני מוצא אותו בוכה בסלון, מתייפח. "המציאות מתפרקת לי" הוא אומר תוך שיעולים ובכי. מתאר את הסיוטים שעבר, כשנמצא במציאויות הזויות, בלי להבין מה קורה, בלי כיוון ובלי ידיעה מי הוא.
"חלמתי שאני בסוּפה של גשם ורוח, רץ, בלי כיוון, ומנסה להבין מי הוא זה שרץ, ומי הוא זה שמנסה להבין. הייתי בלי כיוון, לא יודע במה להיאחז. כל פעם שניסיתי להתעורר, עברתי למציאות אחרת, יותר מפחידה".
בסיוט זה הופיעו גם האלקטרוליטים – סוכרים ומלחים ששרו בשתי קבוצות בקולות של ילדים מסרט מצויר, בקולות מתגרים.

כשהצענו שאמא תישאר ואני אלך לישון, ביקש: "תישאר עוד קצת. הידיים שלך מרגיעות אותי". רק אחרי כמה דקות אמר – "אני מתחיל קצת לחזור למציאות".
 
מלווה אותי בימים האחרונים שוב ושוב השיר מילדותנו:
"נחמן מברסלב היה אומר אל להתייאש. אם הגיעה עת רעה, רק לשמוח יש".


11.3.2007
מיכל כתבה שיחה שלה עם הרן:
  --- הייתה שתיקה כזאת. הרן הוציא מהשמיכה את היד והושיט לי. אחזתי ביד שלו, ואמרתי לו: הרניק אני נורא רוצה לעזור לך אבל אני לא יודעת איך. הוא הניח על היד שלי את היד השנייה שלו, ואמר: אמא'לה. אני יודע את זה.
חשב רגע ואמר: חבל שככה התגלגלו הדברים.
שאלתי אותו אם אמר "התגלגלו".
- כן.
- אתה רואה את זה ככה, שהדברים התגלגלו?
- כן, במידה מסוימת כן, נכשלתי בחיים האלה.
- איך היית רוצה שהחיים שלך יתגלגלו אחרת?
- רציתי לפרוח, ושתהיה שמחה. האמת היא שגם היו חלקים בחיים שלי שהיה בהם את זה – סקרנות, יופי, ואהבה ופעילות.
- חלק מזה מתקיים גם עכשיו.
- נכון, אבל המאזן הכולל זה כישלון.
- מה אתה מבקש עכשיו שיהיה?
- למות מהר, ובלי סבל.

אחר-כך המשיך כמעט בבכי:
- אחד הדברים הכי קשים לי זו הידיעה שאני מכאיב לכם, וכל החיים הכאבתי לכם, גרמתי לכם קושי. ועוד אגרום לכם. לא רק
  לכם, גם לאחים שלי. קשה לי לחשוב על הכאב שיהיה לכם בעתיד. כל-כך קשה לי להתמודד עם זה שאני סוגר את עצמי,
  אוטם את עצמי מבחינה רגשית.
- באמת יש הרבה כאב, אבל אנחנו מקבלים ממך גם הרבה עושר ונתינה.
- אני יודע.

אמרתי לו: למרות שהמושגים האלה לא בדיוק בעולמי, אני בכל-זאת מרגישה שיש במסלול החיים שלו משהו שהכי קרוב שאני יכולה להגדיר אותו זה קארמה. כי אני לא יכולה להסביר אחרת את הדברים.
הרן הנהן בהסכמה ואמר: זה דבר קצת קלישאי להגיד את זה, אבל השאלה בסופו של דבר היא מה אנחנו עושים עם מה שנגזר עלינו, עם הגורל שלנו. זה מין צירוף גם של בחירה וגם של גורל. לפעמים יותר קל לי לא לקחת על זה אחריות ולהגיד שזה נגזר עלי מלמעלה, למרות שגם לי יש בזה חלק.


‏‏13.3.2007
הרן ממשיך לא לאכול, וכמעט לא לשתות. מחר תתקיים פגישה עם ד"ר רייס, לסיכום פרטי אשפוז-בית.
עילם היה כאן כל היום, שוחח עם הרן בטוב. עילם קנה ביד-שרה מזרון מתנפח משתנה, להקלת כאבי השכיבה.

אחה"צ התקשר הרן לג'רמי, וסוכם על פוטנץ חדש ששימח את הרן. השיחה עם ג'רמי הרגיעה.
מצב רוחו טוב יותר, למרות שעדיין אינו מסוגל לאכול וכמעט לא שתה גם היום.

בעקבות השיחה של הרן עם עדן ביום שישי האחרון, הרן הציע שנכריז רשמית על ביטול הטיול במאי לצרפת, ועל ידי כך נאפשר לעדן להקדים את בואו לפסח.


לעדן, בדוא"ל:
שלום בן,
אני לא בטוחה שקיבלת את המכתב שלי מהבוקר, אבל בינתיים קבלנו החלטה (או, נכון יותר נתנו למציאות הגדרה מפורשת) שהטיול במאי לא נראה ריאלי.
זו היתה יוזמה של הרן להציע לך להקדים את בואך לפסח, או אפילו לפניו. נראה לי שהרן חושש שתהיה התדרדרות שהוא לא יוכל לתקשר, ונורא חשוב לו שתספיקו לדבר.
תבדוק מה מתאים לך.
חיבוק,
אמא


14.3.2007
אני נכנס להרן.
הוא מספר ששתה מים, הטעם בפה השתנה. מגדיר את זה כ"מהפך". נראה גם שאין חום, והכאבים פחתו.
צחצח שיניים, שתה עוד מים ואמר "איזה שחרור!".


15.3.2007
הרגשת השחרור החזיקה מעמד רק כמה שעות. המצב שוב החמיר מבחינת טעמים.
ד"ר רייס הגיע הבוקר, והחתים את הרן על המסמכים לאשפוז-בית, לאחר שהם קיבלו אישור מהיחידה המתאימה. מאוחר יותר הגיע חסן, האח מסכנין שילווה את אשפוז הבית.
הרן קיבל חצי ליטר אינפוזיה.


‏17.3.2007
החום חזר להרן אתמול, 38 מעלות בערך. מרגיש מאוד רע, שתה כוס מיץ הבוקר. מוטרד מהאפשרות של פטריות בבטן, ואולי מהצורך להתאשפז בגללן. רוצה לדבר ביום ראשון עם  ד"ר לורבר.

כאב הראש של הרן מתגבר. "אני נורא צמא כל הזמן. חולם הרבה על מעינות שהייתי בהם, ועל התענוג הגדול שבשתייה. אבל לא מסוגל לשתות.
זה כמו שמספרים על אנשים שסובלים מרעב וצמא, שחולמים על זה כל הזמן.
אבל על אוכל אני לא חולם. אני לא מרגיש רעב מאז שהפסקתי לאכול לפני יותר משבועיים וחצי.
מה נעשה?"

צ'אט עם עדן:
עדן:    There?   
אודי:  כן.
         סיימתי שיחה. ד"ר רייס בחדר השני, עם אמא.
עדן:    Ok. How is Haran?   
אודי:  הרן די על הפנים. לא אוכל לא שותה, וכאב ראש חזק כבר כמה ימים.
         אני יוצא רגע לד"ר רייס.
         מה איתך, משהו חדש?
עדן:    I'm on the other line with the airline   
אודי:  עדכן אותנו אם יש חדש.
עדן:    I have no flight yet   
אודי:  לא מצליח למצוא טיסות?
עדן:    I got it at last! On the other line with El Al. I will land on March 30th   
אודי:  מתקרב. שלח לנו במייל את פרטי הטיסה, שנוכל לעקוב אחרי זמן הנחיתה.
         נדבר עוד לפני-כן לגבי האיסוף שלך הביתה.
עדן:    Still trying to finalize it ...   
אודי:  קח את הזמן
עדן:    What was with Dr. Reis?   
אודי:  הוא בדק את הרן, ונתן לו מרשם לתרופה חזקה בטיפות לכאב הראש שלו.
         אמא נסעה איתו להחתים את המרשם, ולכרמיאל להביא את התרופה. בינתיים הגיע ערן ועושה לו עכשיו רייקי.
         ד"ר רייס טוען שאצל הרן שום דבר לא מובן מאליו. אדם אחר כבר לא היה יוצא ממצב כמו של הרן.
         בינתיים ג'רמי מנסה לעזור (הוא כרגע בניו-יורק), ולא פתר עדיין את כאב הראש.
         וגם קרי מנסה להציץ. וגם אנחנו ברייקי ועידוד, וקצת הרופאים וקצת אינפוזיות. נראה.
עדן:    Everyone is on the case!   
אודי:  כן. התגייסות גדולה. אתמול היתה שירי. ערן ארגן מעגל בכליל, והם סיכמו שיבואו הנה בסידור עבודה של קרן, לבקר
         אותו. גם אייל מִתְקשר לעיתים קרובות, ובא לבקר אותו.
         חברים של הרן התארגנו, בהסכמה רחבה, לבוא לבקר את הרן, לא כולם יחד, אלא בימים שונים אנשים שונים. אתמול
         היתה שירי, היום ערן, אבנר חזר מחו"ל וכנראה יגיע בקרוב. גם איילת חזרה מהודו והתקשרה אתמול.
         ופרוֹדוֹ בא לשאול מה אתה כותב...
עדן:  (:    
אודי:  הוא מת על טיולים וחמוד נורא. אבל קצת מקבל פחות תְשוּמִי בימים קשים אלה, ונראה לי שהוא כבר צריך שתבוא.
עדן:    I just found out I have no space on the flight   
אודי:  כלומר - היה מקום והוֹפ איננו עוד?
עדן:    Yes   
אודי:  אני מבין. תאתגר אותם. לא מוותרים עליך כאן


ערן נשאר עד אחרי חצות. הרן מחליט להתקלח, בעזרתי, ובינתיים ערן מחליף לו מצעים. מבצע המקלחת לא קל לו, אבל הוא מרגיש יותר טוב.

בערב הרן דיבר עם עדן בטלפון, ולחץ עליו להקדים את ביקורו. הוא סיפר לאמא שאמר לעדן כמה הוא מתגעגע אליו, ושהוא פוחד שעדן יגיע וכבר לא יוכלו לדבר. עדן בכה בשיחה, ובסוף גם הרן, שלא נוהג לבכות הרבה. עדן החליט לנסות להגיע ב-26.3.


‏25.3.2007
בלילה היה קשה מאוד. רוב הזמן אמא נשארה איתו ועשתה לו רייקי. בכל זאת לא ממש הוקל. גם היום רע.
הרן עם מדבקת מורפיום, הכאב נחלש בהדרגה, אבל יש טשטוש יותר גדול.
מיכל דדון הגיעה אמש עם ערן. היא נשארה לישון כאן, ובבוקר עזרה בניקיונות הבית. ליאת הגיעה לביקור, והקלה על הרן בטיפולים.
בלילה אמא ישנה ליד הרן, עשתה לו רייקי. הוא מרגיש בחילות, וכל ירידה לשירותים היא קושי גדול ומבצע קשה.


26.3.07
דרור ולונה מגיעים לביקור.
אני פוגש אותם במרפסת, נרגשים מאוד, מתקשים לעצור את הבכי.
לונה מספרת שכאשר נודע להם מהרן על ה- HIV "לא יכולנו לקום יומיים".
אחר כך הרגישה שהם חייבים להתנתק – ההרגשה של הדיכאון וההרס העצמי היו קשים לה מדי.
יש לה שיחה טובה עם הרן. דרור נרגש מאוד, כואב מאוד.


27.3.2007
הטשטוש של הרן גובר. הוא שואל שאלות מוזרות, כמו: "למה עזבנו את המקום הקודם?". אני שואל אם הוא מתכוון לאילות, והוא מחייך – "לא, היתה לי פתאום הרגשה שהיינו בעוד מקום".
הוא מרגיש קושי עם האוריינטציה בכלל, ותגובות מדויקות ומתמצאוֹת מתחלפות עם בלבול רגעי.
בבוקר הגיע ד"ר רייס ואמר לנו שתוצאות בדיקת הדם לא טובות, יש ירידה בתפקודי כבד. תמונת המצב קשה מאוד.
בדרך לעבודה, לפני שיצאתי, הרן שאל אותי על השיחה עם ד"ר רייס ועל תוצאות הבדיקות האחרונות. סיפרתי לו עד כמה התמונה קשה, ואז אמר – "אז מה, אבא, יכול להיות שאיחרנו את המועד?..."

עדן מגיע מניו-יורק. בהתחלה הרן מתקשה לשוחח איתו. אחר כך הרן אומר לי: "אל תדאג. נספיק לדבר".

יום רביעי, 28.3.2007
דוא"ל מעופי לוונסה
במקור באנגלית. נכתב במנוף.
וונס יקרה,
אני כותבת כדי לעדכן אותך לגבי הרני וגם כדי לשלוח לך את המייל האחרון שלו אליך (אני לא יודעת אם קיבלת אותו).

היום, בסביבות 5-6 בבוקר, הוא הפסיק לדבר ונראה שבקרוב הוא יעזוב אותנו.
נראה שאלו רגעיו האחרונים. הוא בקושי נושם ואנחנו לא יודעים עד כמה הוא מודע לעולם שסביבו.
אני צריכה ללכת עכשיו כי אני רוצה להיות איתו.

כל אהבתי לך,
עופי.

באותו היום:
הרניק שלי. ד"ר לורבר באה לבקר אותך, להיפרד ממך. היא מדברת על הרגשת ההחמצה הנוראה, על חוסר האונים שלה. "אמרתי לו: אתה כבר תלווה אותי כל החיים".
היא הוסיפה ואמרה: "זכיתם זכות גדולה. יש לכם זיכרונות נהדרים. הרן הוא אישיות מיוחדת. לא כל יום רופא מתאהב ככה בחולה שלו. איזה מאבק איתנים שהוא עשה".
ואכן, השנה הזו העמיקה את מה שהיה לךָ כל השנים – יכולת נדירה לתקשורת מעמיקה, כנה, טובת לב, חוקרת, סקרנית.

בצהרים, לאחר התלבטות בין כולנו, החלטנו לתת להרן עוד מדבקת-מורפיום, אחרי שהקודמת נגמרה.
אחר הצהריים הפכו הנשימות לקשות, כשכל נשימה מלווה באנחה. ישבנו כולנו לידו, מלטפים, מדברים, מרגיעים, בוכים. הבטחנו לו את אהבתנו, אמרנו לו שהוא יכול לשחרר וללכת לדרכו, ללכת אל האור, לחזור הביתה, לעוף כמו שאהב.
הודינו לו על כל האהבה שזכינו בזכותו, על כל מה שנתן לנו – ביושר, באומץ, באתגר.

לקראת הסוף נרגע, ופתאום הנשימות הפכו שקטות, העיניים עדיין פקוחות, מחפשות את החיבור עם עולם החיים. לאט הגיעה רגיעה. המשכנו להיפרד, ולהודות, ולאהוב, ולבכות, ולשחרר ולהרגיע.

ב-4:44 אחרי הצהריים השתתק הדופק סופית. עצמנו את עיניו.

*

15.4.2007

1:10 לפנות בוקר.
אני שב ומזכיר לעצמי את מה שאמרתי אחר הצהריים למיכל:
כל המחשבות שלנו על ההחמצות של חיי הרן הן ניסיון חסר תועלת לשלוט בדברים שהיו, כאילו היה לנו סיכוי לשנות את מהלך המציאות. עשינו כל שניתן היה לעשות, והרבה יותר מזה.
אותם דברים שהרן כתב בגיל תשע-עשרה – הידיעה שלו שהוא הולך להתרסק עם ספינתו על מצוקי החוף – התרחשו, למרות כל אהבתנו וכל מאמצינו.
הסיפור של חיי הרן היה בדיוק מה שהוא היה, ולא ניתן שיהיה במקביל גם סיפור אחר, בו יש סוף טוב יותר, בו הצלחנו לעזור להרן להישאר בחיים, להיות בריא, להיות אב.
כל פעם שאנחנו חוזרים לסיפור של "איך זה היה יכול להיות אם רק..." הכאב גדל מנשוא.

מיכל ואני קוראים את "יומן התמודדות" שכתבתי לפני שנתיים. דברים רבים חוזרים בצורה דומה, מנבאים את השבועות האחרונים לחייו. ואולי משם, מהסיפור ההוא שנגמר טוב, נשארה האשליה שכך זה ייגמר גם הפעם.

הבית מלא בחסרונו. בשיחות הרבות שקיימנו, בדברים שידע, שזכר, שסיפר, שהציע, בחוכמת ידיו וליבו.
הבאת הדברים שלו מאדמה, מיון כלי העבודה, הברגים, האביזרים הרבים שרכש, שעשה בהם שימוש חכם, או שתכנן להשתמש בהם – כל אלה מכאיבים. ההתחלות, הידע הרב, החכמה, היוזמות, התקוות, המחשבות.
החפצים שלו גם הם חלק מסיפור חייו, ואי אפשר לשאול אותו עכשיו איפה לשים כל דבר, למי להחזיר את הספר הזה, ממי האבן הזו, מה החול והלב שבקופסה הקטנה.
הברכה הטובה לאמא, ליום הולדת שישים שלה, הניסיון שכשל לכתוב גם לי ברכה ליום הולדת שישים, והפתק שנתן לי בסוף, בכתב ידו:
"אבא,
תודה.
אהבה".