|
|
 |
|
|
 |
הבן של השכנים
נירית, השכנה והחברה במנוף, רשמה תמונות של הרן:
הבן של השכנים יושב בכסא נוח על הדשא ומחזיק על ברכיו ספר כבד ומצהיב. דרך שורת שיחי המורן המפרידה בינינו אני רואה את כתפיו השחומות מבצבצות משני צידי הבד המתוח של הכסא. אני רואה אותו קם. כמה הוא רזה וכמה ארוך שערו, רסטות שלא ראו מסרק חודשים ארוכים.
הוא משלב את אצבעותיו הארוכות ומותח זוג זרועות שחומות ורזות, פעם כלפי מעלה ופעם לאחור, ושוקע חזרה בכסא לתנוחה שישב בה קודם. רוב הזמן מבטו לא נתון לספר, אלא לאיזו נקודה רחוקה לפניו.
לפעמים הוא חוצה את השיחים ובא לשאול או להגיד לי משהו. עומד בפיסוק קל, זרועותיו הדקות משרטטות באוויר מעגלים קטנים של מבוכה, ושִׁלדוֹ הנאה מעביר את חוסר משקלו מצד לצד. קשה להאמין שיש לו רק עוד כמה שנים.
אני מחייכת אליו, מנסה לחמם קצת את האוויר סביבנו. עצמות הבריח שלו כפרפר ענק פורש כנפיים על חזהו. אין בעיה, אני אומרת לו. אני יכולה להזיז את המכונית מתי שצריך. אולי אשאיר לך את המפתח?
ואחרי שאנחנו גומרים לדבר הוא לא ממהר לחזור, אלא משתהה קצת, נבוך, עומד, שותק, עד שהוא נכנע לרתיעה הטבעית שלו מפני אנשים ודיבורים וחוצה חזרה את השיחים.
אולי עוד כמה שנים, אולי חודשים, אי אפשר לדעת.
הוא צנום כגבעול ועיניו אדומות, ונטולות ברק. שערו, עיניו ועורו כולם בגוון חום ענברי עמום. הוא נראה כמו משורר חולה שחפת בסנטוריום מתחילת המאה הקודמת. קל לדמות אותו גם עם זר זרדים על הראש, מרכין ראשו בענווה מול המון משולהב.
לפעמים מתפתחת בינינו שיחה ארוכה יותר. הוא מספר לי על הספר שהוא קורא, על הטיול האחרון שלו בדרום אמריקה, אני מספרת לו הטיולים שלי ועל החתול שלנו שחזר פתאום. אני מנכשת עשבים או גוזמת והוא עומד לידי ומדבר איתי. נדמה לי שהוא מעדיף ככה, כשאין מפגש עין בעין.
יש ימים שהוא נראה כמעט עליז. לא צוחק, אבל מחייך, מרים אחד מהחתולים בכפות ידיו הגדולות ומגרד את גבו וגרונו עד שהוא סומר מעונג. קל לחשוב, בימים כאלה, שזו סתם טעות באבחנה, שזה רק קלקול קיבה קשה וזה יעבור לו.
ויש ימים קשים. הרבה חברות וחברים באים עם מתנות קטנות, פורשים שמיכה על הדשא, מספרים בדיחות ומעלים זיכרונות מצחיקים.
אחר כך הם חוזרים עצובים ומחובקים למכוניות שלהם וממלמלים בשקט מילים שחוקות ושגורות על טבעם של החיים.
הלוואי שהרופאים טועים.
(מרץ 2005)
|
| |
|
|
|
|
|
|
