הרן גל

שיחה על ההר
כשלושה חדשים לפני מותו, בתקופה שגר במנוף, רשמה לעצמה מיכל את מהלך השיחה שהתקיימה בינה לבין הרן באותו יום.

2.12.2006 יום שישי

אחה"צ. אני ממש באמצע הניקיונות.
הרן יוצא מחדרו, מטושטש וחיוור, נכנס להתקלח. כשהוא יוצא הוא שואל אותי בקול שקט אם מתאים לי לנסוע איתו. "אפשר גם יותר מאוחר, כשתגמרי." אני מציעה שנצא מיד, כי עוד שעה יתחיל להחשיך. אנחנו מתארגנים במהירות ונוסעים.
בדרך אני מספרת לו שהתקשרה ליאת ומסרה לו את אהבתה, ושאלה אם הוא מעוניין שתבוא לבקר אותו. הרן שותק דקה ארוכה, ואומר במאמץ: "אני אחשוב על זה".
אני: קשה לך לדבר בגלל הגרון או בגלל הנשימה?
הרן: גם וגם. וגם בגלל הַנְּשָׁמָה.
הרן מכוון אותי לעלות לרכס יודפת, אל הצוק של מצנחי הרחיפה. אנחנו מחנים ויורדים אל קצה המצוק, עם כסאות מתקפלים ושמיכה. קרני השמש האחרונות מאירות את בקעת בית-נטופה, המשובצת כולה חלקות חרושות.
הרוח קרה. אנחנו יושבים בשתיקה. משהו בתוכי אומר לי שעכשיו הרן ישאל אותי על מה אני חושבת. בזה הרגע הוא שואל אותי על מה אני חושבת. אני צוחקת ומספרת לו שידעתי שישאל. - אז על מה את חושבת?
- אני שואלת את עצמי מה עובר עליך בימים האלה. ואם אתה רוצה לשתף, או לא.

לאחר עוד שתיקה אני שואלת: ועל מה אתה חושב?
- על אותם דברים.
- אז מה, באמת, מעסיק אותךָ?
הרן מתקשה להשיב. לבסוף אומר: אני פוחד מהגסיסה.
- מהסבל של שלב הגסיסה?
- כן. אני לא יודע איך זה יבוא. יהיה רגע שהאיידס הזה ילבש צורה של התפרצות, ואז ההתדרדרות יכולה להיות מהירה.
עוד שתיקה.
- אני עסוק בזה מאוד. יכול להיות שהדברים יתפתחו כך שכבר אי-אפשר יהיה להקל על הסבל בבית. אני לא רוצה להגיע לבית-חולים, ולא רוצה שיעשו לי טיפולים שהרופאים מחויבים לעשות כדי להאריך את החיים.
אחרי רגע הוסיף: ויש גם שאלה איך אתם מתייחסים לשאלות האלה.
שתיקה.

- מה אתה מצפה מאיתנו בשלבי ההתפרצות של המחלה?
- אני חושב שיהיה לכם קשה מאוד לראות אותי במצב של חנק, למשל. תרצו למצוא דרכים להקל. אולי לא יהיו לכם כלים לעזור בבית.
שתיקה.

- תגיד לי עוד על הציפיות שלךָ מאיתנו.
- אולי תחשבו ותאמרו לי מה אתם מוכנים לעשות במצב הזה.
- הרניק, אני חושבת שנכון יהיה שאתה תנסח את רצונותייך, ואז נוכל לחשוב ולהתייחס.
- כן. אני בעצמי צריך יותר בהירות.
הוא חזר שוב לעניין האחריות שלו במציאת הדרך שבה יוכל לפעול כשירגיש שאין עוד דרך לעזור לו בבית, או במקום אחר שאיננו בית-חולים.
- אתה חושב על אפשרות שלא תהיה בבית?
- לפעמים אני רוצה למצוא לי מקום מבודד, ולהישאר שם עד הסוף. אבל אין לי מושג אם זה מעשי. זה גם קשור במה שקורה לכם עם התהליך שלי.
- הרניק. אני רוצה להיות איתך עד הסוף.
- אני יודע, אמא.

אני מלטפת אותו. הערב יורד. אנחנו נכנסים לאוטו, ומסובבים את החזית לכיוון העמק, שעכשיו זוהרים בו באפלה מאגרי המים. הרן מעשן, ומציע לי שאיפה בחצי חיוך.

אני שואלת: מעסיקה אותך הפרידה?
- אני חושב הרבה על הדברים שלא סגרתי, על הקצוות הפרוּמים.
- איזה, למשל.
- הבית ואדמה, למשל. אני לא רוצה להשאיר לכם את הפרויקט הזה כך.
אחרי הרהור הוא מוסיף: אבל אולי הדבר הנכון עכשיו הוא לא לעשות כלום עם הבית.

אני שואלת: יש דברים שאנחנו יכולים לעזור לך? שאתה רוצה לבקש שנעשה או שֶׁנִּמָּנַע בחיים השוטפים בבית?
- מה שמקשה עלי את כבר יודעת. ריחות, רעשים. מפריעות לי שיחות טלפון קולניות. אבל הכי חשוב לי, בהתייחסות שֶׁלָּךְ, זה שתמשיכי לחיות את החיים שֶׁלָּךְ. קשה לי להרגיש את המתח. איך להגיד את זה... אווירת התכוונות המאומצת שלכם. לפעמים, למרות שזה מפריע לי – עדיף שתעשי את השיקולים שֶׁלָּךְ, לצרכייך.
- זהו איזון מאוד עדין, ואני מנסָה כל הזמן להיות מדויקת.
- אני חושב שאתם עושים עבודה נפלאה.

אנחנו כבר בחנייה ליד הבית. אני מחבקת אותו ומנשקת אותו על המצח.
- תודה לך, בן. זה היה חשוב מאוד בשבילי.
הרן עונה ברוב כוונה: תודה לך, אמא.