יומן התמודדות מתוך דברים שרשם לעצמו אודי, במהלך המחלה של הרן
בינואר 2005 חלה הרן בדלקת-ריאות ואושפז בבית-חולים רמב"ם. אשפוז זה סימן, למעשה, את המעבר ממצב נשאוּת HIV - למצב של מחלה. אודי תיעד את ההתרחשויות, המכתבים והשיחות בתקופה זו. כאן חלק מיומן זה.


18.1.05, יום ג'
(מתוך מכתב לצימי, זהבה ודני, השותפים עם אודי ב"משב"):

שלום לכם,
אני חושב שהגיע הזמן שאכתוב לכם את המכתב הזה.
אולי היה יותר מתאים שאגיד את זה בעל פה, אבל זה כנראה קשה לי מדי.
הרן, בני הבכור, נדבק ב-HIV לפני כשבע שנים, מחבֵרה ספרדייה, שחי איתה. מאז הוא נחשב לנשא. הוא ניסה פעמיים לקחת את הקוקטייל - שנחשב היום לתרופה היחידה בנושא - וללא הצלחה, כי תופעות הלוואי קשות לו מדי.
למרות הרבה דרכי טיפול אלטרנטיביות שהרן ניסה - מצב מערכת החיסון שלו הולך ורע, ועכשיו הוא נמצא הרבה מתחת לקו האדום.

בשבוע שעבר הרן הגיע להחלטה לחזור ולקחת את הקוקטייל, ולהתמודד בעזרת תמיכות שונות עם תופעות הלוואי, אך במקביל התחילה לו דלקת ריאות. הרופאה שלו לחצה עליו מאוד להתאשפז ולקבל אנטיביוטיקה באינפוזיה, והיום הוא אושפז ברמב"ם.
למעשה זה שינוי ממצב של "נשא" למצב של חולה באיידס.

במשך רוב חייו סבל הרן מדיכאון. מבחינה נפשית מצבו היום טוב מאוד ביחס למה שהיה בשנים עברו. כנראה שכל הדברים שעשינו במשך השנים עזרו, לפחות בתחום הזה. היום הוא מוכן להילחם על חייו, מה שלא היה מוכן בחלק גדול מהשנים הקודמות.
נקווה שזה לא מאוחר מדי.

בשבוע הבא ימלאו להרן שלושים וחמש. אני יכול להגיד עליו שהוא אדם מדהים מהרבה בחינות. יש לו שלושה אחים נהדרים שתומכים בו ובנו ואנחנו לא לבד עם זה. גם המשפחה הרחבה ועוד מספר ידידים יודעים את המצב ועוזרים לנו.

אני מצטער שלא שיתפתי אתכם בהתמודדות הזו עד היום. כנראה יותר קל לי לתפקד כשאני מצליח להתרחק מזה במערכות שמחוץ לבית.
לגבי פגישתנו ביום ה' - עדיין אני לא יודע. אני מתכנן להגיע (עם עיניים אדומות), אבל ייתכן שלא אוכל – תלוי בהתפתחויות.
להתראות,
אודי

(באותו ערב, מתוך מכתב לקֶרי, מטפלת אנרגטית מרחוק. במקור באנגלית):

קרי יקרה,
הרן לא מרגיש טוב. מלבד כל החולשה מהקוקטייל, דלקת הריאות עדיין חזקה מידי. החום עולה. הרופאה החליטה לאשפז אותו היום למתן אנטיביוטיקה תוך-ורידית. היא חוששת שהוא עלול לאבד את ההכרה או שיתפתחו בעיות נשימה קשות.
הוא לא אוהב את הרעיון של אשפוז בבי"ח (כפי שאמרת – הוא "רוח חופשייה").
הוא מאוד רגיש לאורות, ריחות וכו'.
בבקשה תראי אם את יכולה לעזור לו.
אודי


22.1.05, שבת
הרן סובל מבחילה חזקה ומתמדת בגלל התרופות החזקות שהוא מקבל – הקוקטייל והאנטיביוטיקה. עדיין לא הצליחו לאבחן מי החיידק הגורם לדלקת, ולכן לא ברור אם אכן האנטיביוטיקה מתאימה.
הוא מתקשה לבלוע כל מה שיותר מוצק מאוויר או מים. כל גְרם של אוכל מסבך את המצב והוא מאבד משקל במהירות. הבעיה היא שבלי אוכל בקיבה ההשפעה הקשה של הקוקטייל מחמירה אף יותר. היום הוא התחיל - במאמץ, ובעקבות שיפור קל בדלקת - לקחת כמה נוגדי חמצון חזקים, על פי המלצה של מומחה בתחום.

לפני שנפרדנו הרן אומר לי: "אני רוצה להגיד מחר לד"ר לורבר תודה, ועד כמה אני בר-מזל שהיא הרופאה שלי. הייתה לנו התחלה לא טובה (לפני חמש שנים), אבל הגישה שלה היא בדיוק מה שמתאים לי".


23.1.05 , יום א'
הרן נמצא במצב של רגישות קיצונית. לרעשים, לאור, אבל עיקר הסבל שלו הוא מריחות. כל כניסה של אנשי הצוות הרפואי לחדרו, כל רעש סביבתי, כל תהליך טיפולי - מעצימים ומעוררים גל של בחילות ועצבנות.
שוחחנו עם מנהלת המחלקה ועם ד"ר לורבר, ואחרי התייעצויות רבות הרן קיבל אישור לאשפוז בית.
אחר-הצהרים הרן יוצא מבית-חולים - חלש, חסר תיאבון, עם ערכה גדולה של כדורי אנטיביוטיקה, אבל מאושש מהשחרור והחזרה הביתה.


24.1.05, יום ב'
בבית, במנוף. היום יום הולדת שלושים וחמש להרן.
החברות באות לחגוג איתו. עילם הרן וההורים בבית. אבל הרן לא פנוי לחגיגות, המאמץ והמאבק מחייבים הרבה ריכוז של כל הכוחות והאמונה.
הוא אומר לאמא בחיוך: "ספרתי היום כמה כדורים לקחתי. תנחשי כמה?"
- "בסביבות 30?.." הרן: "מספר יותר סמלי – 35!"


25.1.05 , יום ג'
מיכל לוקחת את הרן לטיפול בדיקור להפחתת הבחילות אצל ד"ר מיכל דיוויס בכפר ורדים.
הדרך חזרה מתארכת, והוא מרגיש רע מאוד. החום עולה, הבלוטות באזור הצוואר מתנפחות. הדאגה עולה שמא הדלקת מנצחת, ואולי יהיה שוב צורך באשפוז.

בבית עילם עושה לו רייקי ומכין לו אוכל שאולי יצליח לאכול, כי אסור לקחת את הקוקטייל והאנטיביוטיקה על קיבה ריקה.
עדן נוסע לרמב"ם לצלם את התיק הרפואי, כדי להתייעץ עם מ', מרפא שחברים המליצו עליו.

אני מגיע בלילה מחיפה. עולה לחדרו. בחושך עדן יושב לצידו ועושה לו רייקי. עד שעיניי מתרגלות לחושך, עדן לוחש לי: "אבא, הרן מושיט לך יד".
אני מוצא את ידו ומחזיק בה. הרן אומר: "אני אוהב את היד שלך...".

החום ממשיך ועולה. יש חשש גדול שיידרש שוב אשפוז.
אני בתורנות רייקי. הרן אומר לי: "יש לנו משפחה נהדרת". אחר-כך הוא אומר: "יש לי בקשה קשה: אם אאבד את ההכרה או לא אוכל לנשום - אני רוצה שלא תאשפזו אותי. אולי זו דרך טובה לצאת מהעולם, למרות שבהתחלה זה בטח יהיה נורא קשה".
אני אומר לו שנדבר על זה.
בחצות הוא נרדם, ואני יורד.

באחת-ורבע החום שוב עולה. הרן קורא לנו באינטרקום, (האינטרקום שבניתי לפני 25 שנה, בקורס באלקטרוניקה באוניברסיטה הפתוחה, והוא חיכה לתפקידו זה מאז...). אמא ואני עולים לחדרו. אקמול. עושים לו רייקי בבטן ובכפות הרגליים. הרן שוב מבוהל מאפשרות של התדרדרות ואשפוז. "אולי אני צריך למות".
הרייקי, השיחה מרגיעים אותו. הוא נרדם.
בחמש בבוקר אמא מכינה לו אוכל כדי לקחת עם הכדורים, אבל הוא לא מסוגל לאכול, ולבסוף מדלג על הארוחה, וגם על התרופות.


26.1.05 , יום ד'
הבית – חמ"ל. טלפונים לד"ר דיוויס (דיווח על המצב, בקשת עצה), לשרון קוצר (מבטיח לדבר עם מיכל דיוויס ולחזור), סגאראם מגיע עם ניקו, עופי עם אמא בטלפון, דליה, מיה, ד"ר לורבר, התכתבות דוא"ל עם משה, חמו, זהבה ...

בלילה עדן מתקשר אלי לחיפה. הוא מספר שד"ר לורבר התקשרה הערב: "התקבלו התוצאות לפתוגן של דלקת הריאות. אכן זה PCP ולכן האנטיביוטיקה נכונה". היא טוענת שהחום עשוי להמשיך עוד שבועיים, גם עם התרופה. החדשות מרגיעות ומבטלות את החשש מאשפוז בשלב זה. אבל בינתיים עוד לילה קשה עובר על הרן. קושי לאכול, לקחת את התרופות, עוד דילוג על ארוחה ומנת כדורים.

כל יום אנחנו לומדים ממך, בן, כיצד להתמודד ביושר עם היחסים, עם האמת – גם כאשר היא נחשבת לא אסתטית, עם גילוי לב שאיננו טרוד בּקְטנות של דימוי.

(באותו לילה, מתוך מכתב לקֶרי):
יום קשה עבר על הרן. לפני יומיים הוא שוחרר מבי"ח מכיוון שלא היה יכול לשאת את הריחות שם. הבעיות העיקריות כרגע הן הבחילה, העצירות, וחוסר היכולת שלו לאכול ולקחת תרופות, מכיוון שהגוף נלחם בהן. אתמול הוא עבר טיפול אקופונקטורה. הוא הרגיש טוב במהלך הטיפול, אבל רע מאוד לאחריו, והיה מבוהל מהאפשרות שהדלקת מנצחת ושהוא ייאלץ להתאשפז שוב. אני מקווה שהמידע הזה יעזור לטיפול שלנו מחר. אודי

28.1.05, יום ו'
חמישה ימים בלי יציאות. הבחילות קצת נחלשות בעקבות התרופה שנתנה ד"ר סייג. יחד עם זאת הרן שותה מעט מדי, ומרגיש שזה משפיע לרעה על העצירות ועל הרעילות של המערכות הפנימיות. הרן מודאג ממצב של התייבשות. אנחנו מתייעצים עם ד"ר סייג. והיא מציעה להמתין מספר שעות. מגיעות תמיכות מכל מיני כיוונים – שרון מתקשר עם עצות להקלה, אורנה וגיא שולחים ממתקי בריאות לשַבָת, אמא הולכת לבשל אצל משפחת סגל (כדי לא למלא את הבית בריחות), מבית המרקחת מגיעים בקבוקי שמן קיק, בקבוק חם, חוקן גדול, וגם – אגסים וליצ'י למרקחת, אַ-לה שרון קוצר.

אחר-הצהרים הרן מתקשר לד"ר סייג, והיא מגיעה לביקור-בית. היא מחברת אותו לעירוי נוזלים, ומלמדת את עילם ועדן את הבקרה וההחלפה. בלילה עילם מחליף את עדן בליווי הצמוד. עדן נרדם סוף סוף, על הספה בסלון.

29.1.05, מוצאי שבת
לילה קשה. בחצות נכנסתי לחדר של הרן. עדן גוהר מעליו, עושה לו רייקי על המותן, אמא – בכפות הרגליים. הרן אומר: "אבא, הצילו!!" הבטן תוססת מכל מה שהוכנס ולא יצא במשך שמונה ימים. אחרי כשעתיים הוא מצליח להקיא, קצת הוקל לו והוא ישן עד הבוקר.

30.1.05 יום א'
מיכל נסעה לירושלים, אני בתחנה בעין חרוד. עילם ועדן משוחחים בבוקר עם ד"ר לורבר, ולוקחים את הרן למשגב לד"ר סייג. עוד אינפוזיה של נוזלים, ועדן משאיר לי הודעה קולית: "הי אבא, זה עדן, הכל בסדר. לבקשת ד"ר לורבר היינו במרפאה, לקחנו בדיקות דם. הרן כרגע ישן, עם אינפוזיה של עירוי נוזלים. הוא יקבל נוזל לניקוי הקיבה - משהו-משהו! פותח סתימות אָלֶף-אָלֶף! זהו, אנחנו בבית". אחר-כך עילם משאיר הודעת טכסט: "לקחנו תרופה לפתיחת העצירות. תפעל בשעות הקרובות". ובהמשך שוב: "התחיל לצאת יפה! כנראה בן במשקל קילו וחצי!!"

אבל עדיין הרן לא מסוגל לקחת את הקוקטייל, בגלל מצב החריף של מערכת העיכול.

31.1.05, יום ב'
הרן נתקף בכאב בטן חזק ביותר, כנראה כתוצאה מהתרופה. הוחלט להגיע לרמב"ם. אני בתחנת העמקים. מיכל עילם ועדן נוסעים עם הרן לבי"ח. שם מתבררות התוצאות של בדיקות הדם מאתמול – ההמוגלובין ירד מאוד, הכדוריות הלבנות נמוכות באופן מדאיג. הרופאים מנתחים את התוצאות ומגיעים למסקנה חדשה: הסיבה להידרדרות הקשה במצב היא אלרגיה לאנטיביוטיקה שהרן לוקח! ד"ר לורבר אומרת לו ברור: "אם אתה בוחר לחיות, אתה חייב להיות עכשיו בבית-חולים. אתה בסכנה ממשית!". גם במרפאה במשגב נבהלים, וטוענים שלא יוכלו לקחת אחריות על מצבו באשפוז-בית, כי נדרשות בדיקות מגוונות כל יום, והשגחה רפואית צמודה.

הרן מותש ומתוח, ומרגיש שאיננו מסוגל להישאר. למרות הלחצים הוא מחליט לחזור הביתה. בנסיעה מביה"ח הביתה ד"ר סייג מתקשרת בבהילות ממרפאת משגב. מיכל מחנה את הרכב בצד הדרך. ד"ר סייג מפצירה: "התקבלו גם התוצאות של רמת הנתרן והסידן ויש סכנה של פִרפורים. תסתובבו ותחזרו להתאשפז בבית חולים!! ". הרן שומע את השיחה באוטו, חסר כוחות ונואש. הוא מסמן למיכל להמשיך לנסוע למנוף.

בערב ד"ר סייג מתקשרת שוב: הסימנים הכימיים מדאיגים מאוד, עלולים להיות שינויים בקצב הלב, פרכוסים. צריך לתקן בזהירות את האיזונים, תוך ניטור, ואי אפשר לעשות את זה בבית. ד"ר סייג ממשיכה ואומרת: "האוטונומיה של הרן זוכה לכבוד מכולנו. הצוות מעריך ואוהב אותו ורוצה בטובתו, אבל זהו מצב שלא מאפשר לי לקחת את האחריות. גם ד"ר רייס אמר שהוא לא מוכן לקחת את האחריות לטיפול בבית". מיכל מתקשרת אלי, לחוצה מאוד, ומבקשת שאבטל את כל הטיפולים ואחזור מתחנת העמקים מיד.

אני חוזר מעין-חרוד בסביבות 18:00 ונכנס אליו. אני מלטף אותו, הוא בוכה ואומר שהוא פוחד ממצבו, שלא יחזיק מעמד בבית חולים. אני מבטיח לו: "הרניק, נשמור עליך ונעזור לך". תוך ליטופים ורייקי הוא נרגע ונרדם. עדן נשאר איתו לבד. פתאום מופיעות התכווצויות לא רצוניות. הרן בוהה בחלל. עדן מרגיש שהרן נשמט ומאבד קשר עם המציאות. הוא מבולבל ומלמל מילים חסרות פשר. עדן מנסה למשוך אותו חזרה למציאות, נוגע בו, מדבר אליו ומסביר לו שאנחנו נוסעים עכשיו לבית-חולים. נדמה שהרן מבין, אבל אז הוא שוב נעלם. תערובת של ג'יבריש ומשפטים ברורים. עדן מזעיק אותי בתקתוקי האינטרקום. אני עולה במהירות לחדרו ורואה אותו יושב על המזרון, לוהט מחום, ולא מגיב לפניות של עדן. כאילו מנותק, בוהה בחלל. ברור לנו שהמצב מתדרדר במהירות.
אנחנו מקררים את מצחו במגבת לחה, מלטפים אותו ומדברים אליו בשקט. עדן מסביר לו ברכּוּת מה מתרחש. הוא מלביש אותו ואנחנו מתארגנים לנסיעה. מסמכים רפואיים, תרופות, בגדים. הרן מתנתק שוב מפעם לפעם, ומדבר ג'יבריש, אבל נענה לכל התהליך. אנו נושאים אותו במורד המדרגות, ומכניסים אותו לאוטו.

בינתיים עילם מנסה להשיג במשגב את האנטיביוטיקה החדשה, לפי ההנחיה של ד"ר לורבר. מרווין שלנו עושה כל מאמץ לעזור, עילם מתעקש ולבסוף משיג חלק מהתרופות, וממשיך לבית מרקחת בקריות, להשלים את הכמות החסרה. משם עילם נוסע לבי"ח, לוודא שהפקס של ד"ר לורבר הגיע לחדר-מיון ולדאוג שיתנו לנו להיכנס.

בדרך הרן שרוע במושב הקדמי, עטוף בשמיכה, חלש מאוד ומבולבל. כשאנחנו מגיעים לבי"ח עילם כבר מחכה לנו עם עגלה בכניסה. מתחילות בדיקות, שימשכו עד מאוחר בלילה, כולל בדיקה נוירולוגית, צילומי בטן וחזה. עדיין יש התנתקויות קוגניטיביות. בחצות מיכל ואני חוזרים הביתה. עילם ועדן נשארים עם הרן המנומנם כל הלילה, בתוך הרעשים וההמולה של חדר המיון.

(בלילה, מכתב לחברים ב"משב"):
שלום לכם, חצות וחצי. חזרנו כרגע - מיכל ואני - מרמב"ם. שני הבנים הצעירים נשארו שם עם הרן, שאושפז שוב. היתה החמרה במצב הדם שלו, בגלל אלרגיה לאנטיביוטיקה, ומצבו הורע מאוד. כרגע הוא בחדר מיון, בתקווה שיימצא לו מקום במחלקה הפנימית העמוסה.
בבוקר כנראה אהיה זמין בכל זאת, אם לא תהיה החמרה, ואעבור על הדואר שנצבר בימים האחרונים.
לילה טוב,
אודי

1.2.05, יום ג'
ב-4:37 לפנות בוקר עדן משאיר הודעת טכסט: "בוקר טוב, אנחנו בפנימית א', חדר 104". ב-5:11 הודעה מעילם: "נקלטנו בסוויטה יותר מפוארת מהקודמת! הולכים לישון. לילה טוב". בבוקר מיכל מגיעה להחליף את הבנים. בהמשך היום הרן עובר CT ראש וחזה, וניקור מותני. הדיבור עדיין איטי, ולפעמים מאבד מילים. הוא חלש, והרגישות שלו עמומה.

2.2.05 יום ד'
מתוך מכתב לקרי:
שלום קרי.
הרן אושפז שוב אתמול בלילה עם בעיות קוגניטיביות – הוא מדבר בהברות לא מחוברות, שוכח מילים, מדבר מאוד לאט ומתקשה למצוא את המילים. מצב רוחו נראה שונה – כאילו הוא פחות חי באיזשהו אופן. אתמול נדמה היה שהוא לא כאן – במשך זמן רב לא ענה לשאלותינו והביט בנו כאילו אינו רואה אותנו.
אודי

עופי באה לביקור מירושלים, באמצע תקופת הבחינות. הפגישה ביניהם נרגשת.

היום מלאו 37 שנים לקשר בין מיכל לביני. אנחנו חוגגים בנשיקה בבית-החולים. הרן מעלה את שאלת ההכנות ליום ההולדת שישים של אמא. מקווה שלא יקלקל את השמחה.

עדן נוסע לפגישה עם רופא בירושלים, לבדוק תוספי תרופות המחזקים את המערכת החיסונית.

אחה"צ מופיעים גם טיקים מטרידים ומדאיגים. הדיבור עדיין איטי וכבד. הוא מגיב בסוג של קבלה, הסכמה רכה לכל דבר, קצת כמו ילד. התגובות האלה, שכל-כך לא אופייניות לו, מעוררות דאגה. אני מגיע אליו בלילה. הוא רוצה לשוחח. מבקש שאספר לו על השיחה שלי עם קרי. מדבר על ואנסה, ועל הקשר הטלפאתי שהיה להם. תוהה אם היא עדיין בג'נבה. אולי היא התחתנה, עברה לשלב אחר? בהמשך הוא מספר על שיחה נעימה שהייתה לו עם העובדת הסוציאלית בביה"ח, שגם היא מג'נבה. השיחה נעמה לו. היא אופטימית, סיפרה על מכר שלה, חולה באיידס עם חמישה ילדים.
- "אני מרגיש שבחודש הזה חל מהפך בחיי. אמרתי לקרן שאני לקראת שינוי גדול. בדרך כלל זה קשור ביום ההולדת שלי - המחלה הופיעה לראשונה ביום ההולדת שלי ב-1998, ההתנסות בקקטוס במקסיקו היתה ביום ההולדת, וגם ביום ההולדת הזה קורים לי דברים חזקים". אמרתי לו שההתמודדות שלו מעוררת המון הערכה.
- "אתה לא יודע איזה כוחות יש בך עד שהם מתגלים", הוא עונה.

3.2.05, יום ה'
(מתוך מכתב לחברים ב"משב"):
שלום דני, זהבה וצימי. המצב של הרן הלילה והיום הרבה יותר טוב מכל הבחינות. עדיין לא איתרו מה גרם לקשיים בדיבור וטיקים, אבל הם נעלמו, וזה כבר מעודד. יש עדיין כמה בדיקות בדרך שאמורות לגלות יותר .
מצב רוחו טוב, הוא אוכל הרבה יותר טוב, ואתמול - לראשונה - לא היה לו כלל חום. כנראה שחלק גדול מהבעיה היה קשור באלרגיה לאנטיביוטיקה.
להתראות,
אודי

ביומיים האחרונים ממשיכים להגיע טלפונים רבים מחברים שלנו ושל הרן. אנחנו לא מעודדים ביקורים ממושכים – אין להרן משאבים לקבל אורחים, וגם אנחנו לא פנויים.
למרות זאת חמוטל מגיעה לביקור, אחרי ששמעה על ההחמרה.
– "אחרי שבכיתי הרבה הבנתי שאני פשוט באה", אמרה. הרן שמח לקראתה ולביקורה הקצר.
למחרת באים ניסן ודורית לביקור-בזק, ומביאים אוכל רב. נריה ממלאת לנו את המקרר בתבשילים, ארי שלח עוגה. עוד חברים מגיעים לביקורי עידוד.

בְּאדמה מתקיים "מעגל". החברים משוחחים על מצבו של הרן ותחושותיהם. עופר מסר שהוא מטפל באוהל של עדן, שגגו התמלא במים. ביה מביאה פסל-מרווה, סאגראם מביא ענפי שקדייה, ושתיל של קטלב, שריגש מאוד את הרן. ערן מגיע ומספר על ההתפתחויות סביב צו ההריסה לביתו באדמה. נראה שישנה התקדמות חיובית – יהודה שביט נפגש עם שר הפנים, ומוסר שיהיה בסדר. בין שקיות העירוי ושאר הציוד הרפואי החדר מתמלא בצמחייה פורחת וברכות לחיזוק. הרן מבטא תחושה שיש לו בית, קהילה, ממנה יצא ואליה יחזור.

הלילה בשיחה עם קרי: היא לא רואה את המוח שלו כעצל, אלא מנומנם, רדום ועייף. הוא מטפל בנושאים רבים. עולה קשר עם חברה שעזבה, שהיתה אהבת אמת ראשונה. נמשכת ההתלבטות שלו עד כמה להישאר בגוף הזה – רואָה שיפור, אבל עדיין רק 60%-65% רצון להישאר כאן. היא מסבירה לו שאם יעזוב יצטרך לעבור את זה שוב, ויש לו הזדמנות לטפל בזה עכשיו. הוא מזכיר עבודה בבנייה שקשורה איכשהו לחברה הזאת, שנתן לה אנרגיה ולא קיבל אותה חזרה. בסוף הפגישה היא מרגישה שמבחינה מוחית הוא יותר במרכז המוח, מקום בו הוא צריך להיות, המוח יותר נקי מאנרגיות שאינן שלו. היא מעריכה שעד שַבָּת מצבו ישתפר. היא מבקשת להמשיך לעדכן אותה בדוא"ל.

4.2.05, יום ו'
היום יום שישי, אמא נמצאת לבדה אצל הרן. אני עובד. עופי חזרה ללימודים ולבחינות, עדן בירושלים, עילם נסע לצרויה. הרן מרגיש פחות טוב, מופיעה פטרייה בפה. עובר MRI ראש, שעובר עליו קשה.

חברים ובני משפחה ממשיכים להתקשר. אירית שי מביאה לנו הביתה סיר מרק גדול, מציעה עזרות שונות. מרווין מתקשר מבקש לדבר עם הרן בבית החולים. אחה"צ מגיעה יפעת ומחליפה את מיכל.

5.2.05 , שבת
אמש נשאר הרן לבדו מחצות, על פי רצונו. בבוקר בא סאגארם והם אכלו ביחד ארוחת בוקר טובה.

מיכל ואני נוסעים לפני הצהרים לבי"ח, עוברים בדרכנו ברחוב החלוץ. לקראת סוף הרחוב מיכל שואלת: "אתה זוכר מה קרה כאן, בפינת הרחוב?" אני נזכר: "כאן היה טלפון ציבורי, ובו שמעת את הבשורה שאת בהריון עם הרן". אז, לפני שלושים-ושש שנים, אחרי ניסיונות רבים להיכנס להריון, אחרי טיפולים לא קלים - התקשרנו למעבדה בעפולה וקיבלנו את האישור המיוחל: "חיובי-חלש". כמו סמל למאבק הארוך שעוד מחכה. הלכנו אז לחגוג עם עוגת גבינה, בבית קפה סמוך.

אנחנו מגיעים לרמב"ם ופוגשים את הרן מאושש ביותר, הדיבור רהוט וכבר לא כבד. אנחנו מציעים לו לנסות את תרגילי הפלדנקרייז שדליה נתנה לנו, למניעת התנוונות הרגליים. הרן מבצע אותם טוב, ללא קושי רב, וצריך פחות עזרה ממה שחשבנו. אחר-כך הוא קם, הולך להתגלח, להתקלח. שירות-חדרים-חמישה-כוכבים ממשיך לתפקד: עובדת הניקיון שוטפת, טכנאי מגיע לפתיחת הסתימה בביוב הכיור, טכנאי נוסף מגיע לתקן את המנורה השרופה. הכל ברוח טובה, ביעילות ובמהירות.

(באותו יום, מתוך מכתב לקרי):
שלום קרי,
בהתאם לתחזיותיך – הרן הרגיש הרבה יותר טוב אתמול. הוא אכל יותר טוב, היה אנרגטי יותר וללא בעיות קוגניטיביות. הוא שאל אותי על שיחתנו וסיפרתי לו מה שזכרתי. יש עוד הרבה לעשות, אבל אנחנו מקווים שהדברים נעים בכיוון הנכון.
אודי.

7.2.05, יום ב'
עוד יום טוב, יחסית. הרן מתחיל לדבר על יציאה מבית החולים.
מיכל ועדן פוגשים בבוקר את ד"ר לורבר והיא אומרת להם: "אני מאמינה שאחרי כל מה שקרה הגישה של הרן תשתנה עכשיו".
בערב נשארים בביה"ח עילם ועדן. הרן סובל מכאב ראש והחום שוב עולה.
פטיש-אויר עובד מתחת לחלון, ומשגע לו את העצבים. הרן שוב מדבר על יציאה מיידית מבית-החולים.
בדין ודברים שמתפתח עם עדן, שחושב שמוקדם לצאת במצב הזה, עולה שוב פרשת היציאה הקודמת מביה"ח (בגלל הריח החזק). עדן מגיב חזק, כשהוא חש שהרן חוזר שוב לדפוס שגרם לו לעזוב את ביה"ח במצב אקוטי. הרן אומר לו שאם זו דעתו, אולי עדיף שלא ידברו עכשיו. נראה שהרן לא הפנים את לקח האירועים הדרמטיים שעברו עליו, בעקבות ההסתבכות עם האנטיביוטיקה, והסכנה שהיה נתון בה, בסירובו להישאר בבי"ח.
עדן חוזר הביתה.
בינתיים עילם מעביר את הרן עם המיטה לחדר אחר, רחוק יותר ממוקד הרעש. הרן לא לקח עדיין את התרופה. עילם מברר איתו אם הוא רוצה שאמא תגיע לעזור לו לקחת את הקוקטייל. הרן מעוניין.
בשעת לילה מאוחרת אמא מחליפה את עילם. היא נותנת לו שני אדוויל, להורדת החום ומחליפה לו מצעים. לאחר כשעה הרן אוסף מספיק כוחות לאכול ולקחת את הקוקטייל, ולפנות בוקר הוא מציע לאמא לחזור הביתה.

8.2.05, יום ג'
יום קצת יותר טוב. החום יותר נמוך. תוצאות טובות מה-EEG וה-MRI. אחר-הצהריים אמא ועדן בבית החולים. בשיחה שמתפתחת טוען הרן שההחלטות האינטואיטיביות שלו היו נכונות עד עכשיו והוא מרגיש שעליו לצאת כבר מבית-החולים. מתחיל להתפתח מתח באוויר. בדיוק בזמן מגיעה ביה, ומצילה את המצב מהתפוצצות. אמא ועדן יוצאים למזנון, ופורקים כעסים ואכזבה על כך שכנראה הרן לא הפנים ולא למד מהטראומה כלום. בערב עדן נוסע.

ברבע לחצות אני מגיע מהקליניקה בחיפה. ביה בשלבי היפרדות. אמא ואני נשארים עם הרן, שנראה ערני ובמצב טוב. העיכול עדיין לא טוב, ויש לו חום נמוך, אך הוציאו היום את האינפוזיה. הטיפול האינטנסיבי באנטיביוטיקה אמור להסתיים ביום א' הקרוב, ואז יקבל מנת אחזקה יותר נמוכה. הוא מקווה שזה יאפשר לשקם ולהרגיע את העיכול ואת הכוחות.

מתפתחת שיחה על השיקולים שמנחים אותו, עד כמה תחושות הבטן מנחות את החלטותיו ועד כמה הן נכונות. מתוך השיחה מתחיל להתבהר לנו פתאום שלהרן אין כל מושג על הערב הקשה והמסוכן שעבר עליו בבית ושטלטל את כולנו כל-כך! שמונה ימים עברו מאז, ואנחנו יצאנו מההנחה שהוא יודע ומודע לכל מה שקרה! הרן זוכר רק שיצא מבית-החולים בבוקר, וחזר לחדר המיון בלילה. כל מה שקרה בין לבין - נמחק למעשה. הרן המום ממה שמתברר לו, ומבקש לשמוע בפרטים את כל ההשתלשלות – הבכי אחר-הצהרים, איבוד הקשר עם המציאות, התנועות הלא רצוניות של הגוף, הקושי לזוז, לענות, לתפקד. הדיבור הלא-מחובר. הפחד שלנו, הטלפונים של ד"ר לורבר וד"ר סייג, השעות שעדן ישב לידו, מנסה בדיבור בלתי-פוסק לחבר אותו חזרה למציאות, לכבד את רצונותיו, לשתף אותו במה שקורה... השיחה ארוכה ומפורטת. "עכשיו אני מבין למה עדן הגיב כל-כך חזק אתמול". הוא שותק רגע וממשיך: "כולם ידעו מה קרה חוץ ממני?!" ובהמשך אומר: "בטח לא אישן הלילה. יש לי חשבון-נפש רציני לעשות". הוא מבקש שנדבר על השיחה הזו עם עדן.

השיחה נמשכת, והוא מספר לנו שחשב היום על עוצמת הסבל שעבר בשבוע שהיה בבית. "השוויתי את זה לסבל מהדיכאון. אמרתי לעצמי שזה בכלל לא באותה סקאלה. כולם יכולים להבין ולתאר לעצמם את הסבל הפיזי, הקטן יחסית, אבל את הסבל הגדול יותר, של הדיכאון, קשה להבין". אנחנו חוזרים הביתה. בכניסה למנוף מראה השעון 2:22. השומר כבר מכיר את השעות המוזרות של משפחת גל.

9.2.05, יום ד'
בבוקר, לפני שעדן נסע להרן, סיפרנו לו על השיחה עם הרן ועל הטלטלה שעברנו שלושתנו.
כשעדן מגיע לבי"ח מקבל אותו הרן בחיבוק ארוך ומלא רגש. אח"כ הוא משתף אותו במה שעבר עליו בלילה הקודם, "רעידת אדמה", וגם מתאר את נקודת מבטו בקונפליקט שנוצר יומיים קודם, בין שניהם, כשעדיין לא היה מודע לסכנה שהיה נתון בה.
אמא באה בצהרים ומצאה את הרן נסער עם צורך לדבר ולעבד עוד ועוד את ה"חור השחור", והשאלות שהעלה.
מיכל שואלת: "מה היו הדברים שעלו בך בלילה?"
"קודם כל," אומר הרן, "תחושת הכרת תודה עמוקה מאוד. לכם, ששמרתם וטיפלתם בי. וגם לצוות. לזה שאני חי ולא נעשה שום נזק בלתי הפיך. נורא שמחתי שזה היה הרגש הראשון שעלה, כי אני חש שזה חלק מהשינוי הכולל שהתרחש בכל תפיסת המקום שלי כאן".
- "היו עוד שאלות?"
- "כן. העסיק אותי איך קרה שכל-כך הרבה ימים לא עלה הנושא לא מצד המשפחה, לא מהחברים ולא מצד אנשי הצוות! איך קרה שכולם חשבו שאני מודע לדברים שקרו במצב שהייתי בבלבול ובחוסר מודעות?!"
דגש נוסף שעלה היה כעס. כעס על כך שהמערכת לא בנתה בקרה על התרופה, כאשר היה ידוע שהיא גורמת לרגישויות וסיכונים. אבל רוב הכעס היה מופנה להטעיה שהוטעה כשנאמר לו, יותר מפעם אחת, שאין לרספרים תופעות לוואי.

הגיעו יפעת ועופר. הרן היה ב"טראנס" של דיבור ובדיקת ההיבטים השונים של מה שנגלה לו, ושיתף את האורחים בגילוי לב.

בערב נעשה ניסוי לסגל את הגוף מחדש לרספרים כדי לחזור ולהשתמש בו כמניעה בסיום הטיפול האינטנסיבי. החום עלה מייד, עלתה פריחה, והיה ברור שהרן נשאר אלרגי מאוד, והרספרים יורד מהפרק לחלוטין.

10.2.05, יום ה'
עדן ועילם נמצאים עם הרן בבי"ח. כל המדדים מראים שיפור רב. הגיעו תוצאות ה-CD4, שמראות עלייה מפתיעה ל-160. לאורך כל היום היו שיחות עם הרופאים והוחלט לשחררו.
בערב הרן משתחרר מבי"ח, ואנחנו חוזרים בשתי מכוניות, עמוסות בכל הכבודה שהצטברה בבי"ח.

11.2.05, יום ו'
עילם לוקח את הרן לביקור באדמה, ומתקיימות שם פגישות נרגשות. בערב אנחנו "פותחים שולחן" כְמִימים-ימימה, כולנו נרגשים ומותשים. צרויה מצטרפת. עופי חסרה...

12.2.05, שבת
מזג אוויר סוער, שלג יורד בהרים. נדחסנו לאוטו, מצוידים במעילים וכובעים, ופרוֹדוֹ גם, ונסענו לחווֹת את השלג בבית ג'אן. השמים התבהרו ושמש האירה את הצבעים הזרחניים שסביב. כשעברנו בפיתולי הכפר הושלכו לעברנו כדורי שלג. עלינו לראש ההר, ושם, בין הריבועים הלבנים של החלקות החקלאיות יצאנו מהאוטו והתפצלנו: מיכל ואני פנינו מערבה, מנסים לעבד את מה שעבר עלינו, והרן, עטוף ורזה, עם שני אחיו ועם פרוֹדוֹ, טיילו בחלקה אחרת ושיחקו בשלג.
הקור הצלול והיופי בחוץ. החמימות וההקלה בלב.
(למעשה הבנים תכננו במחתרת לצלם בשלג ברכה למיכל, ליום הולדת שישים שלה, ואכן עשו זאת, בעוד אני אחראי על הרחקת מיכל מהזירה...).

13.2.05, יום א'
המשפחה מתחילה לחזור למסלולה: אני בתחנת העמקים, עילם בענייניו, עדן יוצא לטייל, אמא במשרד. עופי מתעדכנת מרחוק, ומתמודדת עם הבחינות ועם הקשיים של מורכבות המצב.
בערב, בבית, שיחה עם אמא. הרן הציג את השינוי שעבר בהתייחסותו למקומו כאן בעולם, מאז ההדבקה לפני שבע שנים ועד האירוע האחרון.
אחד הדברים שהעסיקו אותו בעקבות חשבון הנפש של הימים האחרונים היא השאלה, אם הבקשה שביקש מאיתנו שלא לאשפז אותו במידה ויהיה מחוסר הכרה עדיין תואמת את גישתו. "נוכחתי שאני אוחז בתפיסות ופחדים ישנים, שכבר לא רלוונטיים בשבילי היום. גם הרתיעה שלי מבית-חולים קִבלה תפנית, בעקבות ההתנסות החיובית שהיתה לי עכשיו עם הרופאים ועם האשפוז. אני משחרר את העניין ומשחרר אתכם מהבקשה ההיא. אני מבין שאם אגיע למצב אשפוזי, או אפילו אם נגזר עלי להיות צמח לכמה שנים – כך צריך להיות".
- "משמעות הדבר, שאתה נותן אמון בשיקול דעתנו במצבים קריטיים, כשלא תהיה מסוגל לשקול בעצמך את הבחירות?"
- "כן, בהחלט!"

14.2.05, יום ב'
מכתב באימייל לחברים ולבני המשפחה:

שלום לכם. הרן יצא מבית-חולים, והוא מתאושש ומחדש את כוחותיו במהירות ובאופטימיות. אנחנו רוצים להודות מאוד לכולכם על השותפות בדאגה ועל התמיכה שהענקתם לנו, ואשר עזרו לנו למצוא בתוכנו משאבי-כוח ולכידות. שוב השמש זורחת, והכלניות פורחות בצידי הדרך, ובדשא, ובלב. נתראה בשמחות!
אוהבים ומחבקים – מיכל, אודי, הרן, עופי, עילם ועדן.