הבית של הרן בצלע הגבעה. הבוסתן, הטרָסות. האדמה. המרפסת. החברים, הנוף הנשקף.
דרכו של הרן אל הבית היתה המסע החשוב שעשה בשובו ממסעותיו במקומות רבים – עד אל המקום היחיד והמיוחד, אל קרקע ושורשים, אל יסודות בין הסלעים, אל תהליכי בנייה, אל בית משלו.
אך היחס שנטווה בין הרן ובין ביתו הַנִּבְנֶה היה מעין מַרְאָה ליחסיו המורכבים עם העולם. תקופות של אמונה והתלהבות, ואחריהן ימים של שקיעה, ביקורת-עצמית וחיפוש מפלט במחוזות אחרים. ושוב באו ימים שחזר אל הגבעה, אל חבריו, נאחז במשמעות ובתקוות.

בָּאדמה הקרויה "אדמה", על הגבעה הצופה נוכח כְּליל, המוקפת כפרים וּמטעים וּגבעות טרשים וְחורש, מול זריחות בהרים וּשקיעות בים – שם רכש הרן את חלקתו, בִּשכנות לְחולמים וּמתבודדים כמוהו.
הוא התחיל לחלום וּלתכנן את בניית בקתת-העץ ובחזונו עסק במחשבות על יחסי מידות נכונים, על צורות בעלוֹת משמעות, על איכוּיוֹת אנרגטיוֹת ואיכויות אסתטיוֹת. על חיבור בין פנים וחוץ, על קשר לַסביבה, לָרוּחוֹת, לַשמש.

כוחות רבים סייעו לו: הניסיונות הקודמים שהתנסה בשיפוצים ובבנייה. סייעה תבונת כפיו וּתבוּנת מחשבתו. עמדו לזכותו כל מבני הלֶגוֹ המסובכים שיצר בגיל ארבע, והשעות הרבות שבילה עם אבא בין המכונות במפעל באילות. סייעו לו בבניה השותפים בגבעה, וידידים קרובים וּרחוקים, ואבא ואמא ואח ואחות. כולנו נמשכנו להושיט יד לְקסם הבית הַנִּבְנֶה, לְקסם הגבעה, לקסם הַבּוֹנֶה.
ואמנם הבית הלך וקרם גג וקירות. החלונות הגדולים סביב סביב עשוּ את מראות החוץ לִתמונַת הַפְּנים. בלילה האיר הירח את הגג המתוּמן, ואור הנרות קרב לבבות.
חברים ובני משפחה טיפסו וירדו בין הסלעים המקיפים את הבית הנבנֶה והולך, תמיד באמצע התהליך, תמיד עם התלבטויות, תמיד עם עוד תכניות רבות לשיפור וְשכלול.
באנינות שלו, בפרפקציוניזם הבלתי מתפשר, חזר ושינה שוב ושוב את מה שנראה לו שגוי – המקלחת נדדה החוצה, החלונות החליפו מימדים ומסגרת, עץ האגוז הועבר לחגווי הסלע.

עמל רב השקיע בבניית הטֶרסות. הוא בירא את הקידוֹת, טיפח את עצי החורש וְסיקל בין הסלעים ערוגות לצמחי תבלין. בסתיו פרחו הכריזנטמות ופרחי הטגטיס הרחיקו את הכנימות מעלי הלימון. כל עץ-פרי בבוסתן נבחר בקפידה, וניטע כך שישתלב בהרמוניה עם סביבתו.
וכשהשקדייה והרקפות הִוְורידוּ  באנו כולנו לחגוג איתו את יום הולדתו עם קִלשונים, ועוגות, ושתילים וחומוס-אבו-אדם. על השטיח זחלו תינוקות, המרווֹת נתנו ריח, הגיטרות, והמרק ומעגל-החברוּת חיממו את הלב.
אך מעל כל אלה ריחפו כל הזמן ענני הסוף הקרב. כוחותיו של הרן הלכו וכלו. על הבית נגזר צו הריסה.

*

הבית של הרן עומד עכשיו – מלא ברוּחוֹ, מלא בהעדרוֹ.
לא ירחק היום והבית יפוֹרַק. יישארו סביבו צמחי הזעתר ועצי הבוסתן. הכלניות ישובו ויפרחו מדי חורף והתמונות יזכירו לנו את היצירה רבת-ההשראה והיפהפייה, הבית של הרן בְּאדמה.