הריסת הבית
שנה וחצי לאחר מותו, נהרס הבית של הרן באדמה.
ממש עד הימים האחרונים ניסו האחים והחברים לעצור את צו ההריסה, ואף החלו בפרוק מבוּקר של הבית, אך ללא הועיל.
ההתרחשויות המטלטלות נודעו להורים במהלך טיולם באתיופיה. עוד לפני ששבו לארץ, הספיקו החברים לפנות את ההריסות, וכמה ימים לאחר מכן, בסוכות, התכנסנו כולנו לטקס פרידה באדמה, מול המדורה הענקית.
לאור הקרשים הבוערים סיפרה מיכל על הימים הדרמטיים של המאמץ למנוע את הריסת הבית, כפי שהיא ואודי חוו מרחוק:

13.10.2008. סוכות.
כאן, באדמה, התמודדתם עם החלטות קשות ועם הזמן המתקצר. ובאותו זמן, באתיופיה, חצינו את עמק האומו, במעין-מסע במנהרת הזמן אל תקופת האבן. כששבנו אל הציוויליזציה האפריקאית, והטלפון שוב תיקשר עם העולם, מצאנו הודעה ששלחה עופי שלושה ימים קודם: "אצלנו הכל בסדר. תשלחו ס.מ.ס. ברגע שתוכלו. רוצה להתייעץ אתכם בקשר לבית".
- משהו בקשר לבית? בטח עופי רוצה לקבל אישור לארח בבית של הרן חברים. זה לא נשמע דחוף. ואז עופי התקשרה, וסיפרה על כל ההתפתחויות של ימים האחרונים: ההתלבטויות עם עילם (ועם עדן, השותף הרחוק). הבירורים, המתח, הנסיעות לאדמה ולעורך-דין, הגשת הבקשה לבית המשפט לעיכוב ההריסה.
אשר יגורנו בא. ואנחנו באפריקה, הרחק מההתמודדות.

למחרת דיווחה עופי שהשופט עוד לא דן בבקשת הדחייה. עילם כבר היה ביישורת האחרונה של ההכנות לנסיעתו לניו-יורק, ועופי המשיכה לקמבץ את כל החוטים והחיבורים.
גם ביומיים הבאים סיפרה עופי שהשופט עדיין לא דן בבקשה. הכל נראה תלוי ועומד, אבל הנכונות של החברים להציל את הבית פעפעה כמו הבטחה ותקווה.
ואז, ביום ראשון בצהריים, התקבלה ההודעה: "הורים אהובים. לצערנו דחו את עתירתנו על הסף. איל וקרן וחברים יתחילו בפירוק כבר היום, כדי לחסוך כסף וכאב לב".
ידענו שעילם כבר המריא ועופי נותרה לנהל את החמ"ל המורכב, עם סהר הצוחק ויונק, עם גיל השותק ודואג, ועם כל החברים והאוהבים ובני המשפחה.
חשנו שגם ביבשת השחורה והזרה אנחנו לא לבד.
בגונדר, בשעת שקיעה על אגם מוזהב, שחנו זה לזו את כאבנו ואת קוצר ידנו, אבל גם את התפעלותנו מילדינו הנפלאים, שמנהלים את המאבק על מפעל חייו של אחיהם בתבונה ובאומץ, בלכידות ובתושייה.
עופי סימסה שוב בלילה: "אנחנו עוד באדמה, עם הצוות של איל ובני המשפחה, שמפרקים ביעילות. עוד מעט נחזור הביתה ומחר מוקדם נמשיך."

ואז, למחרת בצהרים, התקבלה ההודעה המהממת: "אחת-עשרה ועשרים. יקרים שלי. נאלצנו לצפות בבאגר מפיל את הבית. תתקשרו כשתוכלו. אוהבת אתכם."
עמדנו בדיוק לבקר בכנסיה שקירותיה בוץ. ליד הקיר השתופפו בשורה שחורים בגלימות לבנות, שהתכנסו ללוויה. פרשנו מהקבוצה אל ירכיתי החצר והתקשרנו לעופי. אכן, חרב הבית.
בערבו של אותו יום חיכינו לטלפון במרפסת המלון. הסבו איתנו לשולחן מוטי קירשנבוים וצוות הצילום שלו, שחזרו ממפגש עם המלך של שבט בני הקונסו. מוטי דיבר בזלזול וביהירות על המלך, ועל ארמון הענפים והבוץ ממנו הוא מנהיג את עמו. הרהרתי לעצמי, עם קשר בגרון, כמה הרבה משמעות ומלאוּת וערך יכולים להיות בבקתה פשוטה שנבנתה מאהבה, מאדמה, בלב תמים.
בימים הבאים דיווחה לנו עופי על ההתגייסות המופלאה של האנשים הרבים שרצו לעזור ולזכור, ובאו למיין, לפנות ולנקות, וגם על התומכים והמחזקים מרחוק.

בשובנו, כשעלינו עם עופי וסהר לאדמה – ישר משדה התעופה – הכה בתודעה קו הרקיע החדש של הגבעה. לא עוד גג הרעפים, המבנה המתומן והמפוּלש בינות העצים.
נשאר לכולנו הנוף הנשקף, אהבתנו להרן, והבית שבלב.