לא מלים של נחמה
בבית העלמין. קרא ערן הרפז. 

הרני כאן, הוא לא הלך.
לשום מקום הוא לא הלך,
אף-פעם לא יילך
לשום מקום.

גם כשנחשוב שאנחנו הולכים,
שהנה עוד רגע גם אנחנו אינם,
הוא – יהיה, הוא כאן.
גם אנחנו כאן. תמיד.

כשהיינו ילדים היתה לנו בדיחה כזאת: היינו אומרים שבסין המציאו מכונה  שאפשר דרכה לדבר עם המתים.
הפנים של האנשים השומעים היו מתכווצות, המבט בעיניהם היה מתמלא ספק, והם התווכחו: "זה לא יכול להיות". בסוף, אחרי שמתחנו עוד את כל העניין, היינו מושכים בכתפינו ואומרים בהצטדקות: "אפשר לדבר איתם, אבל המתים לא עונים..."

אז נכון - לקפוץ אליך לגבעה, הרני, אי-אפשר.
אי-אפשר לתפוס איתך שיחה מטורפת וכל-כך חכמה על אדם, אדמה ורוח, על החיים.
אי-אפשר לנסוע ביחד לאיזה מעיין, אי-אפשר לחבק אותך חזק ולהרגיש כמה אתה רזה –
וכוּס-אוֹמו שזה מעצבן! זה כל-כך מעצבן וזה כל-כך עצוב. כל-כך, כל-כך...

אבל אפילו עכשיו, כשאני כותב, עכשיו כשאני קורא, קורא אליכם, אהובים, - אני מרגיש את החמלה האינסופית שעוברת דרך הרני, את החיוך השובב, העדין, כמו אומר:
- אחי, אתה באמת חושב שזה מי שאני? גוף-בריא-גוף-חולה? שמחה-דיכאון? נגיף עם אותיות באנגלית? קומפוסט? עץ?

הרני, אני בן-מזל שאוזניי עדיין שומעות את צליל הענבלים של צחוקך,
שעוֹרי עדיין חש במגע המרפא של מבטך החומל.

יבוא יום, אני יודע זאת, יבוא יום בו לא אזכור, לא אזכור את חיוּת קולך, אור עיניך, את שִמך.
לא אזכור את עצם היותך אתה, את עצם היותי אני.
עדיין, גם אז, גם היום, אתה ישנו, אתה נמצא, אתה כאן, הווה.
אין לאן ללכת.

מי ייתן והברכה שגילמת בחייך תאיר את דרכנו אל המקום ממנו אף פעם לא הלכת.

ערן