התבוננות חודרת בדפנות החיים
בבית העלמין. קרא דרור אטקס.

"לא המתים יהללו-יה" נכתב בספר תהילים. ואנו יודעים היטב כי לא רק את אלוהים יכולים להלל רק החיים, אלא גם את המתים מהללים רק החיים. והחיים המהללים את המתים, מעולמם הם שׂחים. ודברים שהחיים כותבים ואומרים על המתים, מלמדים לרוב על כותביהם, לא פחות ואולי בעצם יותר, מאשר על המתים, מוּשאי כתיבתם.
על אף כי תובנה זו אינה הופכת את כתיבתי לקלה יותר, אנסה לומר דברים שיוצאים מהלב, אשר יאירו זווית אחת, מרכזית בעיני, מהווייתו הכל כך ייחודית, המגוונת ורוּויית-הסתירות של הרן.

לפני תשעה חודשים נשאתי הספד למול קברו של אדם קרוב ואהוב.
זכור לי היטב, כי בכל פעם בה התאחדתי, בשבועות ובחודשים שקדמו למותו של אותו אדם קרוב, עם המחשבה כי מוֹעדן של מילות הפרידה אותן ידעתי כי אאלץ לומר הולך ומתקרב, ניסתי לתפוס מילים בודדות, מתוך מפל התחושות והאסוציאציות שנחת בו זמנית על ראשי, על מנת לומר לאחרים מי היה אותו אדם.
ומאז, בפעמים בהן שוחחתי על חווית האובדן, מצאתי את עצמי שוב ושוב חש כי המילים הן מכשיר כה מוגבל לעניין זה. מוגבל עד כדי מיאוס.

לא הייתי נדרש לכל זאת, אילולא הדבר היה מתקשר בחווייתי האישית, לאחד הנושאים אשר העסיקו את הרן ואותי בשיחות רבות שקיימנו בעבר, ושנסבו  על יכולתו של אדם לאמוד, להבין ולבטא את עמקי המציאות בה הוא חי, על רבדיה הגלויים יותר או פחות.
ובכלל - מה היא בכלל אותה "המציאות" עליה אנו מדברים, והאם המציאות תלויה בקיום גופני אם לאו?
 שיחות אלו התקיימו בין שני אנשים צעירים, שבמובנים רבים היו עדיין בוסריים מאוד.
היום נראה לי כי סוד המשיכה בינינו היה ונותר השוני העמוק באופן בו התייחסנו הן אל החיים והן אל המוות. החיים זה לצד זה, שיקפו עבורנו את הבחירה ההפוכה מזו שכל אחד מאתנו בחר בה אז, ובשנים שלאחר מכן.

אך הרן, בניגוד לכפי שדבריי יכולים להשתמע, לא היה פילוסוף. במובנים שונים הוא חי באופן שדמה יותר לחייו של מדען המקדיש את עצמו לניסוי ולתהייה. אלא ששדות הניסויים העיקריים שבהם הרן התמקד היו נשמתו וגופו. כך הוא חי בשנים בהן היינו קרובים מאוד וכך הוא מת שנים לאחר שהקשר היומיומי בינינו לא עמד חסין בתלאות החיים.

בניגוד לשמאלץ שאנשים רבים עוטים בבואם לדבר על המוות – הרן בחר לחיות תוך בדיקה והתבוננות מתמדת, חודרת ונטולת פשרות, בדפנות של החיים ובמה שאולי מעבר להן.

הרן היה איש של שאלות. היתה בו יכולת וכנראה גם צורך, לשאול שאלות קשות, חודרות, מטרידות ומעמתות. שאלות המאלצות את הנשאל לעצור ולחשוב רגע לפני שהוא עונה, ולענות תוך התבוננות פנימה אל חדריו ועליותיו של הלב ולפשפש בקפליה הנסתרים של הנשמה.
חברוּת עם הרן היתה כרוכה תמיד בגדילה, גם אם לעיתים קרובות בקושי וכאב. אבל הרן היה גם איש של קבלה גדולה. איש שיכולתו לחיות בלא לשפוט אחרים הפליאה אותי מפעם לפעם מחדש, ונותרה חידתית בעיני.

מעטים האנשים עימם קיימתי קשר בעל עוצמות ומשמעות אישית כמו זה שהתקיים עם הרן. אף לא אחד מאותם אנשים הביא אותי לחוש במגבלות יכולותיי כאדם וכחבר.
ועל כך, עם הכאב הנלווה, נותרתי אסיר תודה.

דרור