לִהְיוֹת שוֹרָשָׁיו שֶל אִילָן מְבוֹרָךְ
בבית העלמין, מול עץ כליל-החורש הנטוע למראשות המצבה. קראה מיכל

ישבנו בגינה של ליאת. הרן ריפד לי מושב-כריות מתחת לעץ האלון, והתרווח בערסל. הִתְבּוֹנַנּוּ בשמי הקיץ וברקמת העלים הרקועה עליהם.  "הייתי רוצה שעל הקבר שלי יצמח עץ", אמר.
השמש נטתה לערוב והרוח הביאה מן הים געגוע. הרן המשיך ואמר: "כך הייתי רוצה אחרי מותי – לעלות בעלים, לחזור וללבלב."

*

כתב יוסי צור, אבא של אסף, בשירו "אילן מבורך":

כַּמָּה מִשְׁתּוֹקֵק הָיִיתִי לִהְיוֹת
הָאִילָן הַצּוֹמֵחַ לִמְרַאֲשׁוֹתֶיךָ
לִהְיוֹת עַלְעָלָיו שֶׁל בַּד
לִהְיוֹת שָׁרָשָׁיו הַשְּׂרוּגִים,
לִהְיוֹת
הָאִילָן הַנִּמְצָא לְיָדְךָ
תָּמִיד.
עַלְעָל יָרוֹק
בִּמְרוֹמוֹ שֶל אִילָן,
בְּקָצֵהוּ שֶל עָנָף,
מְלַטֵּף בִּקְצוֹת הָעֲנָנִים.

לִהְיוֹת שָׁרָשָׁיו שֶל אִילָן מְבוֹרָךְ
הַחוֹדְרִים אֶל מַחְשַׁכֵּי הָאֲדָמָה,
שָׁרָשִׁים מְפֻתָּלִים פּוֹרְצֵי דֶּרֶךְ אֶל תּוֹךְ אֲרוֹן
הִתְמַלְּאֲכוּתְךָ
וּלְנֶצַח הַשָּׁנִים
מְחַבְּקִים אֶת עַצְמוֹתֶיךָ
נוֹשְׁקִים לִשְׂעָרֶךָ.

*

הנה האבן. הנה העץ. שוב ועלה, בן שלי.
אמא