מקץ שלושים הימים
בבית העלמין. קרא אודי

מקץ שלושים הימים כבר מופיעים על הסף הימים הבאים.
מקצה הגשר בינינו לבינך, בין החיים לבין המת, עולה הכאב, עולה הפרידה, מתעצם הקשר.
והקיץ כבר מתקרב. הפרחים הנובלים נאספים להיות זרעים ורָקָב לפרחי השנה הבאה. מחזור החיים הזה שכיבדת מאוד.
ואחר כך יגיע היום השלושים-ואחת, והיום השלושים-וּשתיים, וימים רבים שיבואו, ובהם אני רוצה לשמור לי את החירות לחיות גם בלעדיך, ואת הזכות לחיות גם אתך.
להיות עיניים גם בשביל נשמתך, לעקוב אחר עמל הבולבולים על פרחי האלמוגן, להיות קשוב גם עבורך לצוּפיות, ללוות את טפיפת השחרורים על הדשא, לחוש את הרוח בדרכים נסתרות – כמו שאהבת.
ולא לברוח מהקצה הזה, מהקשר הכואב, מהאהבה הנקרעת, מהחמלה הנקשרת אל מבטך האחרון – הַתָּמֵהַּ, המרוכז, צמא החיים.

מקץ שלושים הימים, נאספות שלושים ושבע שנותיך – הדברים שחשבת, הדברים שהחשבת, הדברים שכתבת, הדברים שאמרת, הדברים שיצרת.
נאספות התמונות, נאספות המילים, נאספים הזיכרונות, נאספים בני משפחתך, חבריך – לאחוז עוד בקצה החוט שחיבר אליך, שהוביל איתך בפיתולי הדרכים, התהומות והשיאים, המרחבים הנפתחים אל החיבוק הענק שלך, האוסף את היש ועף איתו למחוזות נעלמים.
והאהבה הגדולה.

אבא