4.4.2007
חושבת מה לכתוב עליך. מכתב שביני לביני, כי אתה כבר לא כאן.
מנסה להבין איך אתה ארוג במארג חיי. גם בשתי, גם בערב. מכל הכיוונים חוטים שזורים בצבעים שונים. מחפשת קצה של חוט שניתן למשוך, שיעזור להבין את המכלול של אתה-ואני.
בתמונות רואים ילד קטן ומתולתל שגוהר-נוהר אל תינוקת-אפרוחונת עגולת פנים. מבט ישיר בין שנינו. גם כשעוד לא היו בינינו מילים היה המבט הזה – חלונות הנפש של שנינו מנצנצים זה אל זו, קושרים קשר שנדמה שהוא עתיק מאוד, מפעם.
ומאוחר יותר כבר יש זיכרון שמתערבב. אני זוכרת בעיקר יחד. שנינו יחד:
בדשא, על המרפסת, בין פרחים בגינה. וגם כששיחקת עם חבריך היית נותן לי פעמים רבות להצטרף, להשתייך. אח מגונן ומשתף.
אני חושבת שהיו בינינו אז מעט קונפליקטים. זכור לי – כלילה יוצא דופן – לילה ארוך אחד שבו הטרדת אותי רבות, "לילה רע עם נחשים" כדבריך. זה היה כל כך נדיר שאתה מקנטר אותי ומנסה לגרום לי לסבול באופן מכוון.
אבל כבר אז התחילה גובהת בינינו חומת ההיפרדות ואתה התבצרת אט-אט בתוך קירות לבך הסובל ומצוקתך, ובלי שהרגשתי חמקת ממני. ומאז אני במסע ארוך אליך, לנסות שוב למצוא את הקִרבה הזאת, את המבט הזה שידעתי.
כמה אני מכירה אותך, אחי. וכמה לא. כי גם כששתקת בפני, שהתרחקת, שנעלמת, גם אז ראיתי אותך. אך בעיניים שהיו עיוורות לעולם שלם שלא הכרתי – עולם האפלה שלך.
ראיתי אותך בעיניים הנוצצות של ילדותנו, מזהה את שברירי האור והאהבה שבך, אך הייתי עיוורת לחוֹמה שנבנתה והקפיאה את לבך, כך שגם כשהיית איתנו בגופך לא היית איתנו.
אני זוכרת היטב את התחושה שחומה סובבת אותך ושאני מנסה להבקיע אליך דרך.
Is there anybody in there?

ואני זוכרת לפרטים את היום ההוא כשהייתי בכיתה ט' ונשארתי בבית "חולה" להינפש בתוכי מול הטלויזיה החינוכית. ואיך, כשבשעה 16:00 היה אמור להתחיל שידור של "זהו זה" שחיכיתי לו כל היום, דווקא אז היו כל הזמן טלפונים. טלפונים של ראובן שחיפש את ההורים ואחרי מספר דקות שוב התקשר. אני זוכרת איך אבא הופיע לבסוף בבית לבשר לי את הבשורה שניסית להתאבד, ואיך שבשנייה הראשונה שמעתי רק את חלקו הראשון של המשפט – "היום לפנות בוקר הרן בלע רעל", ואת הבכי הנורא שהשתיק את המשך המשפט שבא להרגיע אותי שאתה בסדר, שניצלת, שלא מתת.
והבכי הזה שהמשיך והמשיך בכל השעות שהיינו אצלך בבית החולים. ואני מסרבת להיכנס אליך לחדר ולראות את פניך החיוורות שעוּנות על הכרית ועיניך ריקות, בכאב ותבוסה.

ושמונה-עשרה שנים אחר-כך שוב צפיתי באותן הפנים החיוורות, השעונות על הכר.
אך הפעם היה בעיניך מבט אחר – מבט תאב-חיים, של מאבק, מבט של חיבור ואהבה.
מבט שכבר השלים את מסעו והוא בשל למסע הבא, אך עדיין שולח נגיעות אחרונות בנו, שהיינו חלק מהדרך הזו.

אני מסתכלת על כברת הדרך שעברנו בזמן שעבר מנקודת הזמן ההיא, לפני שמונה-עשרה שנים, כשחיי התנפצו בבת אחת למציאות שבה לא היה לי עוד אח גדול, נסיך קטן ואצילי שפוסע לבדו במדבר ותלתלי הזהב שלו מתבדרים ברוח, אלא פתאום הבנתי שהנסיך הקטן הזה שבור. שהעולם שבר אותך. שאתה נסדקת בכאב ושמררתהּ של מורסת הכאב הזו התנפצה בפנַי והחלה נוגעת בכולנו, מחלחלת לחיינו ומעצבת אותם.
והעצב הזה שעיצב את כולנו, לקח אותנו גם למקומות הכי משמעותיים עבורנו. עזר לנו לחקור לעומק את פשר הקשר בינינו. את פשר הקשר שלנו לעולם ולחיים ואת מהות הסבל. ואת מהות האהבה.

עופי