עוד רבה הדרך ממני
בבית העלמין. דברים שכתבו דינה ויוסי אסף.

"עבר עלי יום של לבד, במובן העמוק של המילה" - כתב הרן לאמא  באחד ממכתביו ממרכז אמריקה, והמשיך: "עוד רבה הדרך מִמני".

עשר שנים קודם לכן פותחת מיכל את ספר שיריה בשורות הללו:
לא בָּרוח. לא בָּאֵש.
לא בָּרַעַש. לא בָּרַעַש.
רַב מִמֶּנִי הַדֶּרֶךְ
רַב הַדֶּרֶךְ
עַתָּה.

אֶשְכּב-נָא תַחַת הרתֶם. אני לְבַדִי. אַל תְבַקְשוּ
אֶת נַפְשִי לְקַחְתָהּ
אִוָתֵר-נָא אֲנִי
לְבַדִּי.

כמו צופֶן השמוּר בין בן לאִמו, כמו מיתר שרעידתו נוגעת בסוד הבדידות הנוכחת, לה ולו. והעצב החבוק נוראות בשמחת החיים העוטפת סביבו. 
הרן - לא היה כמותו לחבוֹר לו ידידים בקסמו ובנפשו המחייכת, הוא שידע תהומות בינו לבין בדידותו.

שלושה ימים קודם לכן תיאר הרן בצבעוניות את כשרונם של בני-הכפר לאהבת היש שלהם, דל ככל שהינו.
במכתב אחר הוא כותב: "הקשרים שלי עם מורתי ועם 'משפחתי' בשֵלה התהדקו עד למאוד, עד כדי דמעות, חיבוקים, נישוקים ומתנות בשעת העזיבה. יצרתי לי שם בתקופה הקצרה הזאת אורח חיים מאוד ביתי, מלא שמחה והתרגשויות קטנות, יומיומיות. מלבד זאת נוצרו גם קשרים עם חברים מטיילים.
מה שמאפיין לרוב קשרים בין מטיילים הוא: מצד אחד פתיחות גדולה והתקרבות מאוד מהירה ומצד שני - תמיד ישנו גבול מאוד ברור שלא מאפשר התקרבות יתר על המידה, כמו עם חברים קרובים בבית, וזאת משום שתמיד ברקע ישנה ההיפרדות הקרובה, ואת זאת כולם יודעים: לא משנה עד כמה אוהבים ומרגישים קרובים, תמיד - בקרוב ניפרד." 

הרן אהוב שלנו, אף שאימת-הפרידה לחשה מכבר את בואה, הגם שידענו שלא תהא לנו כניסה למקום ההוא, על פסגותיו ועל תהומותיו, הגם שידענו - אהבתנו לא יכלה. 

ועכשיו  נפשנו בוכה, כי רבה ממך היתה דרכך, וידנו קצרה. וקשה וקורעת הפרידה עד מאוד.
דינה ויוסי