הרניק, אח שלי אהוב. דברים קטנים
בבית-העלמין. קרא עילם

אתמול בלילה, אחרי המקלחת, עמדתי מול המראה והסתכלתי על הצלקת היפה של נקודת-החן שהסירה לי רופאת-העור מהבטן, לפני חודש וחצי.
פתאום הציף אותי עצב עמוק, בלי הכנה, ללא הרהורים. עצב עדין, פשוט, כמעט טיפשי. כל-כך רציתי להראות לך את הצלקת היפה הזאת של הניתוח הקטן שלי, הניתוח שליווה אותנו בכמה מפגישותינו האחרונות. כאילו צעד לצידנו, כמעט נחבא, ובכל זאת נוכח.
רציתי להראות לך כמה יפה הגליד הפצע. לא בסימבוליות. פשוט ככה – שתראה.

חשבתי הרבה על מותך בשנתיים האחרונות. לא פעם כאבתי כאב עמוק. וצער. ועצב ודמעות.
עכשיו אני מבין שזה היה כאב אחר – הרגשות העזים על האובדן שלי. ופתאום, הרגש החדש והעדין הזה – הכאב הרך של חסרונך. מן רגש בלתי-מוכר, פוגש אותי כמעט בשתיקה. כמו הרגע הזה, המוזר כל-כך, בנסיעתי אחרי ליל-הסדר מבית-השיטה לרביד. פתאום הטלפון מאמא שדָּרַךְ מתוך הרגל את כל נפשי – כמו זעקה של כוננות-ספיגה. ולאחריו התחושה החדשה המוזרה, שאין עוד פחד בשיחה הפשוטה. תחושה עדינה ונעימה – מן רוגע שמאיר על הנוכחות כבדת-המשקל של חייך בתוך חיינו.

יהודה עמיחי כתב על כך מילים יפות שפגשו אותי לפני כמה ימים בליל-הסדר. אני חש כיצד מילים אלו אוחזות בידי כשותפות בצעידה הארוכה שזה-עתה התחלתי.

אח שלי אהוב. בשוך סערת החודשים והשבועות והימים האחרונים, נוכח דממת חסרונך, אני מתבונן בך ובנוּ.
וחרד חרדת-קודש לדרך הארוכה שעוד נצעד איתך. בזיכרונותינו. בהרגלינו הקטנים. באורחות חיינו. בשיחות איתך. בינינו. בפחד השינוי. בתעוזה ליצור ולבנות. בתוכן שנמלא בחלל שיצרת – בתוכן של רגשותינו, מעשינו, קשרינו החברתיים, אהבותינו, כאבנו. באופיו ואיכותו של התוכן שנמלא בקטנות היומיום.
אני רוצה לסיים בשיר נוסף, יפה, של יהודה עמיחי, צידה וברכה לדרך שעוד לפנינו.

אוהב אותך מאוד וכבר מתגעגע אליך, הרניק, אח גדול שלי.
עילם