אנשים חגוּ כנהר-סובב, לבָרכךָ
בבית העלמין. קרא איתי אברמוביץ'


הרן.
פגשתי אותך לפני כעשר שנים, כשמשפחתך אספה אותי אליה.

חיפשתָ לגלות את האמת, את הממשות העמוקה שבחיינו,
ובמסעך חשפת את הקצוות הרוטטים של הכרתך והווייתך.
נאבקת בין אור-הרוח ותקוות-החיים,
לבין מחשכי-המוות ותהומות ייאוש ודיכאון.
הייתה לך חוויית חיים קשה, אשר לי, ואולי גם לאחרים, קשה להבין באמת.

מותךָ מעלה בי רגשות שונים:
צער על סבלך. רגש אשמה – מדוע לא הייתי ער יותר, קשוב יותר, עוזר יותר. כאב על בחירותיך ועל המחוזות בהם עברה דרכך. דאגה ואהבה לכם, המשפחה, ולחלל שנותר.

ובחוץ הטבע מלא חיים והתחוללות מתחדשת.
זמן של פסח - הפריצה אל חירות חדשה,
זמן של איסטר - המוות והלידה אל החדש.
בזמן הזה בחרת לחצות את הסף ולהיפרד מאיתנו אל דרך חדשה,
ואולי כך ברכתָ אותנו בברכה עמוקה וקשה -
שנדע למצוא בתוך הכאב והמוות רגע ללא מילים, שבו נולדים חיים חדשים.

*

דִּמְעוֹת כְּאֵב
סַלְעֵי סֵבֶל
טיפסו לרוֹם שמיךָ.

לטיפותיך כחֵלֶב
נִנְסך מחייךָ
גָלו.

בשופר הדממה
חיוכֵי כאבך,
עטפתנו
בטליתך הרחבה.

בין רוח הענפים
לחשת לנו סוד
חייךָ
ואהבתך.

נמתקה לי גלולת איבודך,
יקר
כי באומץ פסעת,
במשעולי ארץ דואבת,
ואהוב
נפרדת מצל הרוחות.

*