שיחות עם הרן בילדותו (מגיל שלוש עד ארבע-וחצי)

שיחות מתקופת מלחמת יום-כיפור. הרן בן 3.5-4
אודי שהה באנגליה בענייני עבודה כשפרצה מלחמת יום-כיפור. הוא חזר ארצה וגוייס מייד בשדה התעופה. תקופת הגיוס נמשכה חצי שנה. מיכל הייתה אותה תקופה בהריון עם עופי.

• הרן: המלחמה נמשכת הרבה זמן, אז אולי כשהיא תגמֶר אבא יחזור ואנחנו נלך ביחד לאוטו שלו ואני א-ח-ב-ק אותו חזק (מחבק את עצמו). ואולי הוא יביא לי מתנה.
  אמא: אני חושבת שהוא לא יביא מהמלחמה מתנות. אין חנות במקום שהוא נמצא.
  הרן: אולי הוא הספיק לקנות לי לפני שהמלחמה התחילה?

• הרן: אמא, אתמול גם ישנו במקלט? אני שכחתי.
  אמא: כן, השכבתי אותך במזרון ואתה נרדמת.
  הרן: גם את נרדמת? אז שנינו עשינו בדיוק אותו דבר.

• (לאחר ביקור קצר של אודי) הרן: אמא, למה בעצם אבא לא נשאר איתנו כל הימים? זה מאוד קשה לי. אני מנסה להתגבר. לפעמים אני בוכה על משהו אחר.

• (לאחר חציית התעלה במלחמה)
  הרן: החיילים שלנו נכנסו למצריים, לַ"רעים"?
  אמא: המצרים הם האויבים שלנו במלחמה, אבל לא כולם רעים. יש מצרים טובים ויש גם רעים.
  הרן: נכון, פעם ראינו את הטובים. נסענו לבתים שלהם והם הראו לנו כל מיני דברים.
  (מהרהר). אם הם היו בארץ-ישראל הם היו טובים, ואם אנחנו היינו בארצות שלהם אז פשוט אנחנו היינו רעים.
  (אמא מסבירה את הסיבות ההיסטוריות של הקונפליקט)
  הרן: אז עכשיו הערבים רוצים שתהיה להם ארץ  נ-ו-ר-א  גדולה? שיהיו להם שתי ארצות – גם שלנו וגם שלהם?

• הרן: אמא, למה את כל יום כותבת לאבא מכתב?
  אמא: כי אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.
  הרן: כל יום את כותבת במכתב מילים אחרות ודברים אחרים?

• (הרן שוכב על הרצפה, מתוח ולא שקט. אמא משתרעת לידו)
  אמא: אתה מאוד מתגעגע לאבא, נכון? (הרן מהנהן). מה אתה חושב עליו?
  הרן: שהוא יכול להרג. אני לא רוצה שהוא ייהרג.
  אמא: אבל הוא נורא חזק, בן.
  הרן: הוא גָדַל להיות חזק, נכון? אבל אם פתאום הוא לא יהיה כל-כך חזק, אז החיילים המצרים והסורים והערבים הרעים יכולים להרוג אותו. אני רוצה לשלוח לו יד חזקה, שיהיה לו הרבה כוח להרוג איתה. אני רוצה שהוא לא  יהרוג עם רובה או אקדח, אלא עם הידיים שלו.
  אמא: למה?
  הרן: כי זה לא נעים לי שהורגים עם רובה או אקדח.
  אמא: אני חושבת שגם אבא לא אוהב להרוג.
  הרן: אבל הוא מתגבר?
  אמא: כן, הוא מתגבר אם אין ברירה, כי במלחמה מוכרחים להרוג אויבים כדי שהם לא ינצחו.
  הרן: אני חושב שגם אני עוד מעט אגדל ואהיה  נ-ו-ר-א  חזק מכל האנשים, ואני אוכל לנצח את  כ-ו-ל-ם.  ויהיו לי תינוקות שאני אשמור עליהם ואתן להם אוכל ומים אם הם יהיו רעבים או צמאים.

• הרן: אני רוצה שיהיה לי מין מכשיר כזה שיביא לי כל מיני דברים רחוקים, והוא יעשה שהדברים הרחוקים יתנו לי יד, וא-א-א-ף  פעם לא יתרחקו ממני.
  אמא: אתה מתכוון למכשיר שיחזיר את אבא?
  הרן: כן. גם את אבא וגם אותך, כשאת הולכת רחוק.

• (לאחר שיחה על חבר שעבד ביחד עם אבא במפעל, ונהרג במלחמה)
  הרן: עכשיו יהיה לאבא קשה לעבוד, כי מנחם לא יעזור לו. אז אולי אבא ירצה שאני יעזור לו.

מחשבות, ביטויים. הרן בן 3-4.5

• הרן: הפצע שלי בסנטר כבר משתפר. הוא משופר, הוא שפירית.

• הרן (לאחר שפיהק): כמעט שאמרתי 'אוהד' מתי שפיהקתי. הפה שלי עשה תנועות כאלה.

• הרן (לאמא): הבלוטות שמתחת לגרון שלךְ הם כמו בני-דוד של הבלוטות שבתוך הגרון?

• (בהשכבה בפעוטון בלילה) הרן: אני רוצה... אני רוצה... אני רוצה... אֶה, אני לא יודע מה... לשחק זה לא מתאים עכשיו, לדבר זה לא מתאים, ולשכב במיטה אני לא רוצֶה.

• (בהשכבה) הרן: אני לטפן, כי אני מלטף. את לטפנָה, כי את כל הזמן מלטפֶנֶת. (אמא מחייכת). הרן: מה כל-כך מצחיק אותך שאת צוחקת-לךְ?

• (בטיול לשחמון, ביקש לטפס עד ראש ההר. אמא מסבירה לו שזה גבוה מאוד) הרן: אז למה בנו אותו כל-כך גבוה?

• הרן: אמא, את רוצה שקד? אמא: לא, תודה בן.
  (הרן ניגש לאמא ומכניס לה לפה את השקד). הרן: קחי בכל זאת. את רואה, את כן רוצה שקד!

• (נעם והרן יושבים בפעוטון על הסיר) הרן: נעם, שנינו פיהקנו ביחד! ביחד! פיהוק ועוד פיהוק זה שניים. (מחבר את כפות הידיים)  הם מחוברים. אם עוד פעם נרגיש שאנחנו צריכים לפהק אז נתפהק.
  אמא: הסברת נורא יפה.
  הרן: אני מספר קצת דומה לסֵפֶר.

• (נעם והרן משחקים על הרצפה עם חיות-משק). הרן: נעם, אתה באמת מקמט את הגדר הזאת, ואחר-כך אני לא אוכל לבנות איתה, ויהיה לי מאוד קשה לאהוב אותך.

• (בבית, בצהרים. אמא כיוונה את השעון המעורר והרן הבטיח לשחק בשקט עד שהשעון יצלצל. אחרי זמן קצר השעון צילצל) הרן: השעון לא צלצל, אז צלצלתי אותו, שתקומי.

• הרן (בשיחה על הדבורים): מענין איך הן עושות את החורים. אולי הן בונות מסביב-סביב, ומשאירות חור עגול. אמא: תסתכל אם החור שלהן ממש עגול
  הרן (קופץ): רגע, חכי, אני אביא את הקוביות שלי ותראי שם משוּשים!

• הרן (בארוחת בוקר): את יודעת, עכשיו חלמתי שאני באמת עף לשמים, ואני מרגיש שאני  ג-ב-ו-ה  נורא. אבל באמת אנחנו לא יכולים לעוף. אנחנו רוצים, אבל אנחנו מתגברים. לאנשים לא עשו כנפיים. רק לזבובים ויתושים וציפורים.(לאחר הרהור) יש גם פיות שעפות. אם אני אראה פעם פיה אני אספר לך איך היא נראתה.
  אמא: אתה יודע שבאמת אין פיות, זה רק האנשים המציאו.
  הרן: למשל - קוסם וקוסמת. גם אותם האנשים המציאו. וגם דרקון. (מהרהר) גם אני רוצה שיהיה לי מכשף. מכשף רע, אבל הוא יהיה חבר שלי וישמור עלי.